מאת איה גולדשמיד
"זה נכון שהוא ישן אתו יחד במיטה, כמו חיית מחמד?" שאל מישהו במסבאה את היושב לצדו, והלה פרץ בצחוק רם.
"אני מאמין לכל מה שמספרים על צ'יטו, הדייג המטורף. מְגדל תנין כאילו היה כלב מחמד נאמן. מישהו צריך להגיד לו שהוא מְגדל מִפלצת שרק מחכה לאכול אותו חי".
"על סף מוות הוא מצא אותו", התערב בשיחה בעל המסבאה, שהיה המקור לכל הידיעות החמות בכפר. "חוואי ירה בו בעינו השמאלית, לאחר שניסה להשקיט את רעבונו בעדר הפרות שלו. כבר כמה חודשים הוא דואג לו לתרופות, ומאכיל אותו בערֵמות של תרנגולות ודגים. מספרים שהוא אפילו משחק אִתו ומלטף אותו".
"זה מה שאמרתי, מטורף!" התפרץ הדובר הראשון בגעיות צחוק צרודות. "איך הוא אמר לי אתמול? אני מביט לו בעיניים, ויודע שהוא לעולם לא יתקוף אותי. השאלה רק האם התנין החמוד שלו גם יודע את זה…"
הֵדֵי צחוק מילאו את המסבאה הקטנה והמהבילה. "אני מוכן להמר על סכום גבוה שצ'יטו יקפח את חייו על הקֶשר הטיפשי הזה".
"ואני מהמר על סכום גבוה יותר שהוא לא יפגע", נעץ בו בעל המסבאה עיניים מתגרות.
"או קיי, סיכמנו", לחש הראשון. "נחיה ונראה, לפחות חלק מאתנו".
כמה חודשים מאוחר יותר התכנסה חבורה צפופה על גדות האגם. התיירים ואנשי הכפר הביטו במתח במי האגם השקטים.
משפתיו של צ'יקו נשמעה פתאום שריקה עדינה, מזמינה, ולאחר כמה שניות קרה הלא ייאמן: כמו מתוך מערבולת פרץ מהמים תנין אדיר, חובט בזנבו ובראשו בהתרגשות.
"שלום חבר", חייך פיצ'ו. "כבר התגעגעתי".
ועוד אדם שמח שם באמת. ההימור שלו הצליח, ובגדול (אגב, הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי בהחלט).
נחש אדיר עם רגליים
מרקו פולו, מגלה הארצות האיטלקי בן המאה ה-13, תיאר את התנין כ"נחש אדיר עם רגליים, ועם פה גדול מספיק כדי לבלוע אדם שלם".
אבל מאז נאסף מספיק מידע על החיה המדהימה הזו, המותיר גם אותנו פעורי פה. התנין הוא יצור שנזקק למים וליבשה גם יחד כדי לחיות. אפשר למצוא אותו משכשך במים מתוקים, בבִיצות ובאגמים, אך את תנין הים, למשל, תמצאו משכשך להנאתו במים מלוחים. למזלו, בלוטות מיוחדות בגוף מפרישות את המלח המיותר החוצה, והכל מסתדר.
תנין לעולם לא יישאר מחוץ למים יותר מיומיים. הוא עלול להתייבש בחוץ. גם לנוע קל לו יותר במים, צף ללא מאמץ, וזה יתְרון לא קטן עבור התנין שלנו, המשתייך למחלקת הזוחלים.
על מחלקת הזוחלים נמנים יצורים חביבים (יותר או פחות), עטויי קשקשים, מטילי ביצים ובעלי דם קר. טמפרטורת גופו של התנין, בדיוק כמו הנחש, איננה קבועה. היא עולה ויורדת בהתאם לטמפרטורה בחוץ.
כשקר מִדי, התנין חסר אנרגיה לצוד ולעכל מזון. בכוחותיו האחרונים הוא עולה ליבשה, ומתחמם בקרני השמש.
וכשחם מִדי? אז חוטף התנין טבילה מצננת במים, או פוער את מלתעותיו כדי לשחרר חום מיותר בצורת אדים.
חוץ מזה, יש לתנין כל מה שהוא צריך כדי לשרוד: האוזניים, העיניים והנחיריים שלו נמצאים כולם באותו גובה, כך שהוא יכול להישאר מוסתר במים, לנשום בחופשיות, לראות מה קורה, לשמוע את מי שזז, ואם בא לו – אפילו לזנק מהמים עד לגובה מטר וחצי, ולתפוס ציפור מעופפת. הסעודה החגיגית נערכת גם היא בתוך המים הרטובים. ולא, המים לא נכנסים לפיו ולא וחונקים אותו. במיוחד בשביל זה קיים פקק מיוחד בגרון שלו, החוסם נוזלים מלהיכנס.
וכך, עם ראייה מצוינת וזנב ענק המתַפקד כמשוט, מסתתר במים יצור ענק, המשחר לטרף.
לפתוח יומנים: מחר בוקעים
התנין אינו נחשב לאנין טעם במיוחד. הוא יצוד ויטרוף כל מי שיפגוש בו, וימצמץ בשפתיים לאחר מכן. צפרדעים, עכבישים, עופות, דגים, כלבים, חזירים, איילים וסוסים – בכולם התנין שמֵח להשקיט את בטנו המקרקרת. תנין הים טורף אפילו סוסים! תזונת התנין תלויה רק בסוגי היצורים החלשים ממנו, שאיתרע מזלם להסתובב לידו.
תנין הוא בעל חיים טריטוריאלי. במילים אחרות, הוא ממש לא אוהב שנכנסים לבֵיתו אורחים בלתי קרואים. אם תראו פעם תנין שגופו מכוסה צלקות, דעו שמעמדו בקרב בני מינו נמוך למדי, והוא חטף את הנשיכות כשהתפרץ לשטח של תנין זכר חזק ושולט.
תנין המעוניין להתרבות ומחפש בת זוג, מחולל רעש רב במטרה להעביר את המסר: "תסתכלי עליי, אני כאן". הוא חובט את ראשו במים, נוקש בחוזק בלסתותיו, ואפילו מרעיד את גבו ומפיק קולות נמוכים מאוד (אינפרא-סוניים) שהאוזן שלנו לא תוכל לקלוט.
הנקבה חופרת בחול רך ולח קן, שבו היא מטילה בערך 40 בֵּיצים. בוֹאֲשים, חזירים, דובים, לטאות, קופים ואפילו נמלים מסוימות מביטים על בֵּיצֵי תנינים כעל מעדן מבטיח. אך נקבת התנין שומרת על בֵּיציה מכל מִשמר.
חוקרים טוענים שהעוּברים מתַקְשרים ביניהם בתוך הבֵּיצים. "עובדה", טוענים החוקרים, "כל הבֵּיצים בוקעות באותו הלילה". לאם רק נשאר לשאת את הקטנטנים בפיה, ולהעביר אותם בעדינות למים.
תנו לחוות לחיות
כמעט אף אחת מחיות הטרף – גם המפחידות ביותר – לא תעז לטרוף תנין. אבל אחד האויבים הכי גדולים של התנין הוא… האדם.
מאז ומתמיד צדו תנינים והשתמשו בהם. בני האדם אכלו את בשרם, ייצרו מהם בשמים, רקחו מעורם תרופות, קישטו בגולגולותיהם את הבתים ושילבו אותם בטקסים דתיים.
בסוף המאה ה-18 התגלה שעורם של התנינים מעולה להכנת נעליים, תיקים, חגורות, כריכות ספרים ואפילו ריפודי כסאות. באמצע המאה ה-20 נהרגו, מִדֵי שנה, עשרה מיליון תנינים, על מזבח האופנה.
לא פלא, אם כן, שמינים רבים יותר ויותר של התנין מצויים בסכנת הכחדה. המצב החמיר עד כדי כך, שאפילו החוק לא יכול עוד להישאר אדיש. מדינות באפריקה ובארצות הברית ניסו להגביל את צֵיד התנינים, אבל רק בשנת 1973, עם חתימת אמנת וושינגטון לחיות מוגנות – נזרק לתנינים חבל הצלה. נאסר סופית הציד הבלתי חוקי של התנינים.
בחלוף הזמן, ועם התמעטות עורות התנינים בשוק, מחליטים יזמים לעשות את עִסקת חייהם, ולהקים חווֹת תנינים. בֵּיצֵי תנין ותנינים צעירים נלקחים מהטבע אל החוות החוקיות, שם מגדלים אותם במסירות במִכלאות פתוחות, ומאכילים אותם באוכל משובח. תנין המגיע לאורך של שני מטרים ועורו משובח דיו – אחת דינו למות. עורו מופשט מעליו, ומועבר ישירות ל…תעשיית העורות.
"זהו סיפור הצלחה המשלב שמירה על הטבע לצד רווח כלכלי", טוענים בעלי החוות. "בטבע שורדים רק כ-2% מהתנינים, ובחוות שלנו – 90%. אנו מגדלים את התנינים בסביבתם הטבעית, דואגים לכל מחסורם, והורגים אותם בצורה מבוקרת".
אך האִרגונים הירוקים (למען שמירה על איכות הסביבה) והפעילים למען בעלי החיים זועמים, וטוענים כי מדובר בצער בעלי חיים למען בצע כסף. לטענתם, מִדֵי שנה לוקחות החוות 20 אלף בֵּיצֵי תנינים מן הטבע, מה שפוגע באוכלוסיית התנינים העולמית. בחוות הללו ממיתים את התנינים, לא פעם, בדרכים אכזריות מאוד, פשוט מפאת חוסר זמן. האם ארנק מעור תנין, העולה למעלה מ-25 אלף שקלים (מחיר שהוצע לאחרונה עבור ארנק מעור תנין בלונדון), באמת שווה את המחיר?
פינת הדִילֶמוּוּוּ
מצד אחד, טוענים בעלי חוות התנינים שעדיף לצוד תנינים בצורה מבוקרת וחוקית, בעוד התנינים עצמם מתרבים בסביבה טבעית ומוגנים בחוות. מצד שני, טוענים ארגוני ההגנה על בעלי החיים כי החוות הללו פועלות באכזריות, וכי אין הצדקה להרוג תנינים בשביל מוצרי עור. ומה דעתכם?
[poll id="4"]
כתבה מעולה!
כל הכבוד ממש מעניין.
כתבה מדהימה!