מאת חיים אקשטיין
איור: נעמה להב
1
"אאוץ'!"
פַּחְפַח התרגל כבר מזמן ללחיצות האלו. כבר כמה שנים לוחצים עליו בכל יום, כמה פעמים ביום, ללא התחשבות. הוא מעולם לא התלונן, שהרי הוא כפתור הדלקה וכיבוי, וכל תפקידו הוא שילחצו עליו. אבל הפעם היתה זו לחיצה חזקה במיוחד, שאפילו כפתור ותיק ומנוסה כמותו התקשה לעכל. לאחר שתי שניות התאושש פַּחְפַח, התמתח בעייפות וכחכח שלושה כחכוחים רמים בגרונו: "אהמ! אהמ! אהמ!"
תוך רגעים ספורים שמעו כל יצורי המחשב את הכִּחכוחים ויצאו לעבודה, איש-איש למקומו: ספופ וידא שהקשר עם המדפסת תקין, פינק יצרה קשר עם העכבר, טריץ' העיר את השליחים שבתוך הכבלים כדי שיתחילו להעביר פקודות למסך, וויפ וידאה שהרמקולים עובדים, ופנגול פרס את חייליו על הגבול, לוודא שאף וירוס אינו חודר פנימה.
"בוקר טוב, שומס!" קרא פַּחְפַח לשוּמס הפַּקָּח. "לְמה אתה מחכה? צריך להתחיל לעבוד!"
שומס קם ממשכבו באיטיות. לא מתוך עצלנות, כמובן; שומס הוא העובד האחרון במחשב שניתן לקרוא לו "עצלן". בכל שעה הוא מספיק לעבור בין כל האגפים במחשב – מכונן ה-USB עד לקצה העליון של המסך – ואינו מדלג אפילו על כונן הדיסקטים שאיש לא השתמש בו בשבע השנים האחרונות. ובכל זאת, אין הוא ממהר לצאת לעבודה; הוא עובד במתינות, בלי לחץ ובלי חיפזון. מחשב שעובד מהר, כך הוא נוהג לומר, מתקלקל מהר.
"מהר, שומס!" קרא שוב פַּחְפַח.
"מה בוער, ידידי?"
"המנוע של המחשב!"
"באמת?!"
"לא יודע, אבל אם לא תלך לבדוק, לא תוכל לדעת".
שומס נאנח. "פעם מחשבים ידעו לעבוד לאט, היום הכל מהיר כל-כך", אמר. הוא חבש את כובעו, נעל את נעליו הגבוהות ויצא לסיור השגרתי.
טוב, לא בדיוק שגרתי. הפעם יהיה זה סיור שונה במקצת, אבל דיה לצרה בשעתה.
***
התחנה הראשונה בסיור היתה לוח הבקרה. שומס עבר בין כל העובדים, וּוידא שכולם עושים את מלאכתם נאמנה: השעון, לוח השנה, המזכיר, מנהל המשימות וכן הלאה.
"הכל בסדר?" שאל שומס את תיק השעון.
"כן, לפי שעה", השיב תיק.
"בעוד שבוע בדיוק נעבור לשעון חורף. תזכור להזיז אוטומטית את השעה?"
"בוודאי", אמר תיק. "בשעה 0:000 אני זז ל-01:00, כן?"
"טעות. החלפת השעון מתבצעת בשעה 02:00".
"לשעה 03:00?"
"לא, לשעה 01:00".
"נוּ, זה בדיוק מה שאמרתי: לשעה 01:00!"
"כן, אבל אתה צריך לזוז לשם בשעה 02:00 ולא ב-0:00".
"אני לא מבין", התקשה תיק, “מה זה חשוב? העיקר להגיע ל-01:00, לא?"
שומס נאנח. מזל שזה קורה רק פעמיים בשנה. "תיק, אתה מוכן להיות שתי שניות בשקט ולהקשיב?"
"לא, אני יכול להקשיב למשך חצי שנייה בלבד, כי אחר–כך אני צריך לזוז שנייה קדימה. אסור לי לאחר אפילו בשנייה אחת!"
שומס עמד לאבד את סבלנותו, אבל בתוקף תפקידו היה עליו לשמור על קור רוח. הוא שלף מכיסו את מקלדתו האישית, לחץ על Ctrl+S ושמר את קור רוחו.
"שמע נא, תיק…"
"זה בסדר, שומס!" קרא לעברו ז'וּם, לוח השנה. “אני אדאג כבר שהוא לא יעשה שטויות. ממילא אין לי הרבה עבודה, אני צריך להחליף את התאריך רק פעם ב-24 שעות. אתה יכול להמשיך בסיור".
שומס התלבט האם לבשר את הבשורה הקשה לצוות לוח הבקרה, אבל לבסוף החליט שאין זה נוגע אליהם, לפחות בשלב זה. מוטב שימשיכו לעבוד כרגיל. הוא המשיך הלאה, לכיוונו של סְפִּיק המתרגם.
***
"בונז'ור, מיסייה שומס!" קרא סְפִּיק.
"מה קרה, סְפִּיק?" שאל שומס. "קיבלת פקודה לעבור לצרפתית?"
"לא, כבר שלושה ימים ברציפות שהמחשב מתפקד בעברית בלבד", אמר ספיק. "לא ביקשו ממני לעבור אפילו לאנגלית, אבל תמיד להתאמן. לעולם אין לדעת איזו פקודה אקבל פתאום. עליי להיות מוכן אפילו לאפשרות שיפקדו עליי לתרגם לאוזבקית".
"זה בסדר", הרגיע אותו שומס, “היצורים שמחוץ למחשב אינם דוברי אוזבקית".
"באמת? מניִין לך?"
שומס שתק. האמת היא שגם הוא עצמו לא ידע יותר מדי על היצורים שמחוץ למחשב. הוא רק ידע שהם אלה שנותנים את הפקודות למחשב, וכולם כפופים להחלטותיהם. מאידך, הוא שמע פעם שגם היצורים שמחוץ למחשב אינם יודעים כלום על היצורים שבתוכו. הם חושבים שהמחשב פועל באופן אוטומטי, שאין אף יצור חי בתוכו, ששפות תִּכנוּת מנהלות אותו, שהוא מסוגל לספור רק עד 1 ועוד כל מיני דעות קדומות אוויליות. "אם הם לא יודעים שום דבר עלינו", נהג שומס לומר, "למה שאנחנו נדע עליהם?"
"זה ידוע", השיב שומס לבסוף, תוך שהוא מנסה להישמע בקיא ומלומד. "היצורים שמחוץ למחשב משתמשים בשלוש שפות בלבד, וכל שאר השפות משמשות בתור צפנים לכתבי חידה".
סְפִּיק עמד נפעם מול כמות הידע שהפגין שומס. 'הלוואי שהיה לי כל-כך הרבה ידע', אמר לעצמו. 'כל מה שאני יודע הוא בסך הכל אוצר מילים של 164 שפות…' ובקול אמר: "בכל זאת, כדאי שאמשיך לשפר את הצרפתית שלי. להתראות שומס, תיהנה בהמשך הסיור השִגרתי שלך!"
***
שומס חייך, אבל בתוך תוכו ידע כי לא יהיה זה סיור שִגרתי. סביר מאוד שספיק יצטרך לדעת על כך בקרוב, אבל בינתיים אין צורך לספר לו. הוא המשיך בסיור, ופנה לכיוון קו הגבול, לאורכו פרוסים חייליו של הגנרל פנגול.
"בוקר טוב!" הצדיע פנגול, כשזיהה את שומס באמצעות המִשקפת שלו.
"בוקר טוב!" ענה שומס בטון מודאג ובפנים שלא נראה כל קשר ביניהן לבין איזשהו בוקר טוב.
"קרה משהו?” שאל פנגול.
"לא, לא קרה שום דבר", אמר שומס במבט חמור סבר, "אבל יקרה. יקרה דבר נורא".
המילה "נורא" לא היתה אחת המילים השימושיות באוצר המילים של שומס. הפעם האחרונה שהוא השתמש בה היתה כשבְּזַז מחק 806 קובצי מערכת בלי כוונה, וכבר עברו כמה חודשים מאז.
"מה הולך לקרות?” שאל פנגול בחשש.
"האמת היא שקשה לי להסביר, אבל… שמעת פעם על המושג 'אינטרנט'?"
********************************************
אחד מחבריו של שומס בפעולה:
גיס שלי כתב את הסיפור הזה. הוא אחד הסופרים הטובים שיש!