אבק

כתבה: רבקה מרים

ציירה: רינת גלבוע

שילוח אוהב מאוד אבק. גם אמא של שילוח אוהבת אבק, והוא לא בטוח אם היא זו שלימדה אותו לאהוב אבק, או שהוא נולד עם האהבה הזאת. יש לשילוח זיכרון ברור לגמרי מהזמן שהיה תינוק קטנטן, כנראה רק בן כמה חודשים, ובזיכרון הוא שוכב במיטה שלו ורואה את קרן האור שחודרת מבעד לחלון ועליה מרחפים המוני אבקנים קטנים, זהובים, מופלאים. הוא לא ידע עדיין לדבר, ואולי לכן גם כיום אין לו מילים לתאר את מה שחווה אז. אבל הוא לא בטוח שגם אילו ידע כבר לדבר היה יכול להביע מה הרגיש. בעצם, הוא אומר לעצמו, אי אפשר לתאר אף פעם במילים משהו שאוהבים.

אבל הוא יכול לומר בפשטות שלמרות שראה מה שראה בעיניים, כל הגוף שלו היה שותף לאותה ראייה. הוא הרגיש שגם הוא מתעופף עם האבקנים, כאילו אין לו שום משקל, והוא עצמו זהוב, והשמש מנדנדת אותו לאט לאט, והשמש היא מין רוח שכולה ליטוף.

כשגדל ידע שהוא לא לבדו עם התחושה הזו, כי אמא שותפה לו באהבת האבק. בכל בוקר, קצת אחרי שהתעוררו, הושיבה אותו על ברכיה על כיסא הנדנדה הכחול, ושניהם, מתנדנדים בשתיקה, התבוננו עוד ועוד באבק המרחף.

כשהיה בן שנה בערך אמר את המילה הראשונה: "אָבָ-". קרובי המשפחה והשכנים התרגשו, ואמרו "הנה, הנה, הוא כבר אומר 'אבא'!" אבל אמא חייכה בלבה וידעה שהוא מתכוון לאבק.

כשגדל רק קצת, החלה אמא לספר לו על האבק. היא אמרה לו שכל גרגר קטן כזה מגיע ממקום אחר, אבל כל אחד מהם עבר מרחקים עצומים כדי להגיע לכאן. הגרגרים נישאו הנה על גבי הרוח ממדבריות רחוקים מאוד, מהרים גבוהים כל כך שאי אפשר לראות את הפסגות שלהם, מעבר לים. "הם באו אלינו," אמרה אמא, "כדי לנוח אצלנו. זכינו לארח אותם אצלנו בבית. הם אורחים נדירים."

כשהיה שילוח קטן מאוד לקחה אותו אמא על הידיים, אבל כשכבר גדל הלך בעצמו כשהוא נותן לה יד, עובר איתה מחדר לחדר, ושניהם יצאו למסע התבוננות באבק. האבק היה מונח על כל החפצים בבית, על השולחנות, על הארונות, על קולבי הבגדים בכניסה לבית, על הראי.

"כל דבר שמתכסה באבק נראה כאילו עטפו אותו למתנה, כמו חבילת הפתעה," אמר שילוח לאמא. הם שמו לב שהאבק משתנה עם הזמן, הופך כהה או בהיר יותר, ושיש אבקנים שמתכנסים יחד, כמו להקה, או כקבוצת חברים בגן או בכיתה, ולעומתם יש אבקנים שאוהבים להתבודד ומונחים להם לבד, בצד. לכל גרגר אבק, הם ראו, יש רצון ואישיות משלו.

והחפצים שהתכסו באבק נדמו להם כמשחקים במחבואים, ולא תמיד היה ברור מה מתחבא שם, מתחת. אמא ושילוח היו מבלים זמן רב במשחקי ניחוש. "מה זה, מה זה, מה זה?" שאל כל אחד מהם בתורו. "זאת המגבעת של סבא!" ניחש שילוח. "לא, זה הצעיף הצבעוני שלי," ניחשה אמא. אחר כך התברר ששניהם טעו, ומתחת לאבק התחבא דווקא השעון המעורר…

כך יכול היה הכול להימשך תמיד, אבל יום אחד התחולל שינוי בבית.

כי עד כאן סיפרנו על שילוח ועל אמא של שילוח. ולא הזכרנו את אבא של שילוח (בעצם הזכרנו אותו, אבל רק בכאילו, כששילוח רצה לומר "אבק", ויצא לו "אָבָ", וחשבו שהוא מתכוון לאבא שלו). לאבא של שילוח קראו יהוסף, והוא היה איש גבוה ושובב, שאהב מאוד את אמא של שילוח ואת הילד שלהם. גם הוא אהב אבק, אבל לא חשב שהאבק רוצה להישאר בבית.

זה התברר לשילוח ולאמא יום אחד, במפתיע, כששיחקו דומינו עם אבא בחדר הילדים.

"האבק," אמר אז פתאום יהוסף, בתוך שהוא מרים קוביית דומינו, "הוא נוסע מתמיד. הוא אוהב לנדוד. אם אנחנו משאירים אותו כאן, בבית, הוא מרגיש כמו ציפור שהכניסו אותה לכלוב. אנחנו פוגעים בו, ולמרות שכולנו קשורים אליו, אנחנו מוכרחים, לטובתו, לתת לו להמשיך בדרך. לא אמרתי לכם את זה עד היום, כי ידעתי שאתם קשורים אליו כל כך," הוסיף, "אבל לי נראה שככל שחולף הזמן האבק בבית שלנו נכנס יותר ויותר לדיכאון."

שילוח הפסיק לשחק כששמע את המילים של אבא. הוא פרץ בבכי, נפל על השטיח (שהיה, כמובן, מכוסה באבק), הסתיר את פניו בין ידיו, ובכה, ובכה. גם אמא של שילוח נשכה את השפתיים ופניה היו עצובות כל כך, שברור היה שרק בגלל שהיא משתדלת להתנהג כמבוגרת היא מתאפקת מליפול על הארץ ולבכות כמוהו.

"יפתי-חמדתי," אמר אבא של שילוח (כך הוא קרא לה תמיד, למרות ששמה היה נטליה), "אל תהיי עצובה. גם אתה, שילוח מתוק שלי, אל תבכה. כולנו יחד נעזור לאבק שלנו להמשיך בדרכו. ובכלל, אל תדאגו, אבק חדש יבוא אלינו בקרוב."

אמא ושילוח התבוננו זה בזה. ואז, לאט, קם שילוח מהארץ, נתן יד לאבא, ואבא נתן יד לאמא, ולאט, לאט, ברכות, באהבה, בתהליך שארך שעות ארוכות, הם עטפו את האבק שלהם במפיות חדשות, רקומות, שלקחו במיוחד לשם כך מהארון, הוציאו אותו החוצה, שם ניערו את המפיות בעדינות גדולה, משחררים את האבק לאוויר הפתוח.

והאבק, כמו ציפור גדולה, פרש את גרגיריו לכל עבר, ואמא ושילוח ראו איך הגרגירים מרחפים להם שוב זהובים ומופלאים, הלאה, הלאה, ושניהם הרגישו איך גם הם מתעופפים עם האבקנים למרחקי אין סוף.

והנה, ממש באותו רגע עצמו, התחיל אבק חדש, רענן, מוזהב, נפלא, למלא את הבית.