מאת איה גולדשמיד
"הִנֵה הוא", טופפה אצבע נרגשת על מסך המחשב הענק.
החוקרים הריעו בשביעות רצון.
"שלום יונאס!"
"טוב לראות אותך, נסיך".
""איך היה הנופש הספרדי?"
אבל יונאס לא ענה להם, ולא רק משום שהיה רחוק מהם אלפי קילומטרים, בעוד הם צופים בו בעזרת מעקב לוויינים בשידור חי ברשת האינטרנט.
הוא היה עסוק. יונאס הוא חסידה ממין זכר, שמִדֵי שנה מבלה את החורף בספרד, וחוזר לקן שלו בגרמניה באביב. ליתר דיוק, לקן שלהם.
כעת הוא עופף בחוסר שקט, מחפש זרדים יבשים, עלים רכים, מוך כותנה או אפילו בדים ישנים. הקן צריך להיות מרופד למופת כשהיא תגיע.
כמה שבועות מאוחר יותר שוב מילאו התשואות את החדר.
"טוב שהגעת, נסיכה", קרא אחד החוקרים לעבר המסך. "אין לך מושג כמה עמל הנסיך שלך להתקין לך את הקן הנוח בעולם".
"והוא לא הזמין אף אחת אחרת להיכנס", העיר אחר.
אך גם החסידה, בת זוגו של יונאס, לא השיבה מאומה, משום מה. תשושה מתעופה מייגעת מאפריקה ועד גרמניה פסעה החסידה מעדנות אל תוך הארמון שלה.
הוא שוב חיכה לה.
היא שוב הגיעה.
כל שנה מחדש.
חסידה לבנה או מזל שחור
במצריִם העתיקה העריצו את החסידה, וביוון העתיקה נגזר דינו של אדם שצד חסידוֹת למות. לובן החסידה על רקע שמי התכלת בישר עבור אנשים ממקומות שונים את המזל הטוב המתקרב.
בגרמניה האמינו שחסידה המקננת על גג הבית תשמור עליו משרֵפה ומפגיעת ברק, וכפריים באירופה ראו בהיעדרן של חסידות מזל רע ומסוכן. ועל החסידה המעופפת באצילות בשמיִם, כשעל מקורה תלוי שק תינוקות, כבר שמעתם? באפריקה יש אנשים הבטוחים שללא החסידה יבוששו התינוקות מלהגיע.
"ואם היא תשכח להביא את התינוקות?" תשאלו אותם.
"אז לפחות היא תביא עִמה גשם", מרגיעים האפריקאים.
החסידה היא עוף דואה. "עוף דואה" הוא עוף שלעתים לא רואה לנכון לנענע את כנפיו ולהתאמץ. במקרים כאלה הוא פשוט פורש את כנפיו, וממריא על גבי זרמי אוויר חמים העולים מהקרקע, ונקראים"תֶּרְמִיקוֹת". כשהחסידה תגיע לשיא הגובה, היא תגלוש מטה, ותחכה לתֶרְמִיקָה הבאה, שתיקח אותה טרמפ, ותקדם אותה עוד קצת הלאה.
החסידות הלבנות מפורסמות בנישואים מאושרים, לפעמים לאורך כל חייהן. החסידה נוהגת, בדרך כלל, לשוב שנה אחר שנה לאותו קן, ועם שובה ממסע הנדידה היא משפצת אותו, כך שהקן הולך וגדל במשך השנים, ועשוי להגביה עד לכדי 2.5 מטרים! הנקבה מטילה 5-2 בֵּיצים. שני בני הזוג מטפלים בגוזלים, הגדֵלים ומתפתחים במהירות רבה.
הגוזלים צריכים לגדול ולצבור כוח ושומן, כֵּיוון שעם בוא הסתיו האירופי, גובר הקור ופוחת המזון.
הגוזלים פורחים מהקן כשהם בני כ-60 יום. ימים אחדים לאחר מכן הם נוטשים את הוריהם ונודדים. בני הזוג, לעומתם, נקשרים זה בזה לכל חייהם, ונפגשים באביב, באותו קן חמים מן השנה שעברה. מה שחשוב – שיהיו מים בסביבה, כי רוב החסידות ניזונות מדגים ומחסרי חוליות, אך יש חסידות שיסכימו לסעוד את לִבן גם בעכבר קטן או בשפירית.
חבילת נופש לחורף
ישנם מינים של חסידות החיים בלהקה, ויש שחיים לבד. אבל הם תמיד ינדדו יחדיו. החסידות לא נודדות בטור מסודר ויפה כמו השקנאים, למשל. הן עפות בשמים בצורה קצת מבולגנת, ולנו בישראל הן מבשרות תמיד את חילופי העונות: כשהן בדרכן לאפריקה החמה הן מבשרות את בוא הסתיו, וכשהן חוזרות לאירופה הן מכריזות על האביב העומד בפתח.
מה הקשר בין אפריקה, אירופה וישראל?
בואו ונעשה קצת סדר: החסידות מגיעות ברובן ממערב אירופה, אבל בסוף הקיץ הן כבר מתחילות לארוז. ממש לא מתאים להן לקפוא ולרעוב בחורף הקר של אירופה, והן עפות דרומה לאפריקה החמה, דרך ישראל.
באביב, כשמתחיל להתחמם, חוזרות החסידות הביתה – צפונה, לאירופה. ושוב הן עוברות בישראל.
כ–500 מיליון ציפורים נודדות חולפות בשמי ישראל פעמיים בשנה, בעונות הנדידה. הלהקות ענקיות, ובכל אחת מהן יכולות לעוף כ-30 אלף חסידות, לאורך 45 קילומטרים! המִספרים האלה לא מרשימים רק אותנו, אלא מדהימים ברמה בין-לאומית.
הסיבה לתופעה המדהימה נעוצה בכך שישראל היא מקום מִפגש של שלוש יבשות: אפריקה, אסיה ואירופה. אז מה הפלא שבתקופות "הטיולים" יש אצלנו פקקי תנועה?
רוב החסידות חוזרות לקנן באביב באירופה, אך לפעמים הן מקננות בדרכים, או במקום שבו הן מבלות את החורף.
מרבית החסידות המקננות בישראל קיננו בשנים האחרונות ברמת הגולן, ובעיקר באזור רמת מגשימים. הטמפרטורות שם נוחות, המזון בשפע, והמרחבים קורצים לעין.
עקוב אחריי
החסידה הלבנה היא אחד העופות הדואים הידועים והנחקרים ביותר בעולם, אולי מפני שהתקרבה לבני האדם, ולא התחבאה בג'ונגלים אפלים.
באמצע המאה ה-19 נלכדה בירושלים חסידה לבנה, שהיתה כנראה העוף הראשון שעקבו אחריו מעולם. לא היתה זו סתם חסידה, מכתב היה קשור על צווארה, בכתב ידה של הרוזנת הצעירה מגצן שבשלזיה (כיום פולין). במכתב כתבה הרוזנת היכן קיננה החסידה, וביקשה ללמוד על מסלול הנדידה שלה.
בהמשך, מורה דֶּני בשם מורטנסן המציא את שיטת טיבוע העופות.
כשמְטַבְּעים ציפור צריכים קודם כל ללכוד אותה בזהירות, ואז להצמיד לרגלה טבעת אלומיניום קלה, ולשחרר אותה לחופשי.
חוקרי הציפורים בכל מדינה מכניסים למאגר הנתונים הממוחשב פרטים רבים לגבי הציפור אותה טיבעו, כמו: מקום הטיבוע, תאריך, שעה, גיל, מצב השומן ומידות שונות של אברי הציפור.
אם הציפור תיתפס שוב מאוחר יותר במקום אחר, הצצה חטופה בטבעת שעל רגלה תחשוף את המספר המזהה שלה. כמה לחיצות מקש במאגר שבאינטרנט ימסרו לחוקרים את המידע הנכסף על בעלת הכנף שלכדו ברשתם, ללא כל מאמץ. מרגע הטיבוע, החוקרים לא מסירים מהחסידה את העיניים.
עד תחילת שנות ה-90 נמצאו בישראל יותר מ-200 חסידות ענודות טבעת, שרובן הגיעו ארצה מאירופה. חוקרים עוד ידלקו אחריהן בשמים בדאון ממונע, ויצליחו לקרוא ממרחק את טבעות הזיהוי שעל רגליהן, בהיותן באוויר, וזאת תודות לשיטה גאונית.
החוקרים גם לא בוחלים להצמיד משדרי רדיו ולוויין על חסידות שיופלו מצמרת העץ, לאחר שסִנוורו אותן בלילה באלומת זרקור.
המטרה היחידה היא לחשוף כמה שיותר פרטים על חייהן של החסידות: מסלולי הנדידה, מקומות הקינון, ואפילו קצב ההתקדמות בשחקים. הכל מעניין את החוקרים הנלהבים.
כל זה הפך את החסידה בימינו לעוף מרשים, יפה ומרגש – אך הרבה פחות מסתורי.
הידעתם?
מצבן של החסידות בעולם הולך ומידרדר.
הרבה דברים השתנו: הגגות המודרניים מקשים על קינון, הבִּיצות מיובשות באֲזורי קינון והמזון מתמעט. גם חוטי חשמל, טלפון ואנטנות מספקים סכנות בלתי מוכרות לעופות, וציִד לצורכי מאכל ושעשועים משתולל פרא. אז מה הפלא שבארבעים השנים האחרונות פחת מִספרן של החסידות הלבנות ביותר ממחצית?
בשנים האחרונות ניסו החוקרים להשיב חסידות לטבע במקומות שונים בעולם, דוגמת הולנד, שוויץ וצרפת. החסידה מנקה את הטבע מנחשים ומחרקים, וחוץ מזה, היא הפריעה פעם למישהו?
פינת הדִילֶמוּוּוּ
הסוגיה: חיוב בניית גגות משופעים במדינות בהן מקננות החסידות, כדי להקל על הקינון.
טיעון בעד: חייבים לעזור לשמר את החסידות. לכן מותר ואפילו צריך לכפות בנייה של גגות משופעים.
טיעון נגד: זו דרישה מוגזמת. זכותו של כל אדם לעצב כרצונו את גג ביתו.
ומה דעתכם בעניין? אתם מוזמנים לכתוב.