שוטפים את העולם

הוא צעד ברגליים כושלות, האבק מיתמר תחת פסיעותיו. מכל עבריו הקיפו אותו רק דיונות החול, חיבקו אותו חיבוק מוות. מִדבר.

השמש סימאה את עיניו. הוא הליט את ידו על מִצחו והשקיף אל האופק. שממה, איש לא הופיע בנוף העירום. המים בנאד העור על כתפו אזלו כבר בבוקר, והצמא עלה וטיפס מבטנו המכווצת במעלה גרונו הצורב עד לפיו היבש.

מים! מה היה נותן עבור כוס מים; מים פשוטים שיכבו את אש הצמא הבוערת בתוכו. ואז מרחוק, קצת מטושטש, הוא ראה את גן העדן: עץ תמר, גדת צמחי מים ירוקה ומעיין מים תכול.

רגליו כמו רצו מעצמן אל פינת החמד. "לאט לכן", ניסה להרגיע אותן. הוא כבר שמע על התופעה הזו:

"פאטה מורגנה". אדם צמא במדבר מתחיל להזות ולצייר בדמיונו נאת מִדבר מפכה מים. ככל שהוא מתקרב התמונה הקסומה הולכת ומתרחקת, והמסכן עלול להשתגע מהאשליה המתפוגגת למולו.

רק כשכרע על ברכיו ולגם ממֵי המעיין, היה בטוח שלא הזה. אלה היו אכן מים. מים אמיתיים, טובים בהרבה מחלום.

כדור הארץ או כדור הים?

כדור הארץ שלנו טבול כמעט כולו ב"אמבטיה" של מים. כשני שלישים מפניו מכוסים במים, 97.2% מהם הם מים מלוחים של חמשת האוקיינוסים. האנשים, בעלי החיים והצמחים זקוקים למים כדי לשרוד.

גופם של היצורים החיים עשוי ברובו ממים. תאי הגוף מלאים בהם, וגם הדם מכיל בעיקר מים. ללא המים, אגב, לא היינו יכולים להזיע ולקרר את גופנו בשעת הצורך.

הדגים, כידוע, יכולים לנשום רק בתוך המים, הודות לזימים הקולטים את החמצן המומס. אבל המים עבור היצורים המימיים הוא בית לכל דבר. בתוך הרטוב הזה הם מטילים ביצים, משיגים מזון, ומסתתרים מפני טורפים.

דג שחי במים מלוחים בנוי כך שגופו מפריש כמה שיותר מלח, ומשאיר בתוכו כמה שיותר מים. האדם, לעומת זאת, זקוק למים מתוקים, שאינם מכילים אחוזי מלח גבוהים כמו מי האוקיינוסים, אלא מגיעים ממִשקעים (גשם, שלג וברד).

אבל אנחנו לא רק שותים את המים. אנו מבשלים אִתם, מתרחצים ומנקים. החקלאים משקים את היבולים ונותנים לחיות המשק מי שתייה. אנשים שטים במים בכלי תחבורה, כמו סירות, כדי להגיע ממקום למקום. אז מה אפשר לעשות כדי שתמיד יהיו קצת מים בסביבה?

זורמים עד אליך

עד התקופה הרומית (לפני כאלפיים שנה) בני האדם התגוררו תמיד ליַד מקורות מים, כמו מעיינות ונחלים. אט-אט החלו האנשים לנסות להביא את המים אליהם.

התעלה היא מִתקן קדום מאוד להעברת מים. אנשים חצבו באדמה בור ארוך, לפעמים באורך של כמה קילומטרים, התעלה נחצבה תמיד בשיפוע, כך שמֵי השיטפונות או המעיינות והנחלים נשפכו בכוח המשיכה, מהמקום הגבוה למקום הנמוך.

כדי להעביר מים לתושבים המבוצרים בתוך חומות, חפרו את הנקָרות. אלו המחילות התת-קרקעיות המובילות את המים מהמעיין או מהנחל, מהמקום הגבוה למקום הנמוך.

נִקבת השילוח היא אחת הנקָרות המפורסמות בישראל. נקרה זו סיפקה מים ממעיין השילוח אל תושבי ירושלים בזמן הבית הראשון.

עם הזמן התעלות והנְקָבוֹת לא עמדו בעומס. יותר ויותר אנשים שגרו במקומות רחוקים, ועבדו את שדותיהם – היו צריכים להוביל אליהם מים, וכך המציאו את אמות המים.

"אמה" היא גם שם נרדף לשִׁפחה. כמו שהשִׁפחה היתה מביאה את המים לצורכי הבית, גם לאמת המים היה תפקיד דומה. האמה בנויה מהמון תעלות פתוחות או סגורות, והיא חצתה רכסי הרים, עברה דרך מִנהרות חצובות, ועלתה על גשרים בדרכה להרוות את הצמאים.

אל בורות המים

הבנו כבר שלהעביר מים ממקום למקום זה ממש לא פשוט. אז למה לא לנסות לשמור את המים?

בטבע קיימים מִתקנים לאגירת מים, והאדם היה רק צריך להשתמש בהם, הגֵבים למשל.

גֵב הוא ברֵכה שנוצרה בתוך שקע בסלע או באדמה, ומֵי הגשמים נקוו בה. אבל לפעמים היה על בני האדם להזיע ולעמול קשה כדי לאגור מים.

בור מים, למשל, נחפר באדמה בצורת פעמון: הוא רחב בתחתיתו והולך וצר ככל שהוא עולה לכיוון הפתח. המטרה: להקל על האדם לכסות את הבור, שלא ייפלו לתוכו או יזְרקו בו פסולת מזהמת. כאשר הבור מכוסה, מתאדים פחות מים בחום השמש. תעלות פתוחות אוספות את מֵי הגשמים מהרחובות ומגגות הבתים, ומזרימות אותם אל הבור. עד היום יש בורות מים בשימוש.

הבאר, לעומת זאת, היא מִתקן מוּכר לניצול מֵי תהום. כשאין מים מעל פני השטח כמו מעיינות, נחלים ואגמים, מחפשים אותם מתחת לאדמה… חופרים לעומק הקרקע עד למֵי התהום, מחזקים את הקירות באבנים, ובאר אמיתית עם מים חיים קמה ועומדת.

אבל איך מעלים את המים? לשם כך יש לשאוב. הרבה נשים וגברים זכו לשרירי ידיים מפותחים הודות לחבל והדלי העתיקים.

המים הנקיים ביותר עלולים גם להזדהם. מים מזוהמים הם מים שחומרים מסוימים בהם, לעתים גם רעילים, לא מאפשרים שימוש בהם. מים יכולים להזדהם באופן טִבעי מהפרשות של בעלי חיים, אבק, חול, פיח ועוד, אבל האדם הוא המזהם העיקרי של המים. לא משנה אם נער משליך זבל לנחל בסיומו של פיקניק או אם בית חרושת מזרים לאגם חומרים כימיים. שניהם מסכנים את כולנו. המים כבר פחות צלולים.

הידעת?

אנו פותחים את הברז, והמים זורמים בקלות. אבל רוב אוכלוסיית העולם יכולה רק לחלום על זה.

בעולם השלישי (שם הכולל מדינות באפריקה, אסיה ודרום–אמריקה) אין למיליארדים של בני אדם גישה למים זורמים. מים נקיים לשתייה הם יקרי המציאות, ומים למקלחת ושמירה על ניקיון הם כמעט דִמיוניים. המלריה, הדיזנטריה ושאר המחלות הזיהומיות חוגגות ביובש ובלכלוך, והמדינות העניות הללו רק מחכות שמישהו יפתח להן איזה ברז.

פינת הדִילֶמוּוּוּ

בשנים האחרונות יותר ויותר נחלים וחופי ים בארצנו נתפסים על ידי גופים פרטיים, המגדרים את האֵזור, מונעים ממבקרים להיכנס לאתר או גובים דמי כניסה.

האם, לדעתכם, מים הם משאב טבע השייך לכולם – או שניתן להפוך אותם למשהו פרטי