מאת זהבה קור
שיר קאופמן מגבעת שמואל, הלומדת בכיתה י"ב באולפנת "צפירה" – היא בחורה עסוקה מאוד. יש לה, ברוך ה', אב ואם, אח ואחות, דודים ודודות, סבתא אחת בתל אביב וסבא וסבתא בעיר רחובות. כולם אהובים, כולם ברורים.
מדוע, אם כך, הרגישה שיר צורך להכיר מקרוב את הסב החסר?
איך "להרוויח" משביתת מורים
"כשמלאו לי 15 שנים התגבש בי הרעיון לכתוב ספר על הסבא שלא הכרתי", מספרת שיר. "לצערנו הרב, הוא נפטר כשאבא שלי, רוני, היה ילד בן שש. אבי היקר לא זכה להכיר את אביו. אבל שנת הלימודים החלה, וכמו כל חברותיי כרעתי תחת עומס של עבודות ומבחנים. לא היה לי פנאי. ה'נס' אירע בחודש מר-חשוון תשס"ח: המורים הכריזו על שביתה! לא בזבזתי רגע. הבנתי שההזדמנות שחלמתי עליה הגיעה. הימים התפנו".
אני: "אז מה עשית?"
שיר מחייכת: "הרסתי את הבית…"
אני: "סליחה?"
שיר: "לקחתי את כל האוגדנים הכבדים וגדושי המסמכים שאמא שלי אספה על סבא במשך השנים; את דפי הראיונות שהיא ערכה עם חברים ומדריכים שהכירו אותו, ואת כל התמונות שהיא שמרה, ופרשׂתי הכל בסלון. כן, גם הכורסאות גויסו לעבודה. קראתי דף אחרי דף, מחברת אחר מחברת. כל המשפחה הרגישה שמישהו צריך להפוך את אלפי הדפים לסיפור, והרגשתי שזאת זכותי וחובתי. חשבתי לעצמי: איך אוכל לעשות את זה מְעניין? כעבור חודש, כשהסתיימה שביתת המורים, כבר היה בידיי הפרק הראשון של הספר. החלטתי לא לחזור ללימודים.
"אבא ואמא הלכו להיפגש עם ראש אולפנת 'צפירה', הרב אהרל'ה מאירוביץ'. הם תיארו בפניו את גודל המשימה, והדגישו עד כמה זה חשוב בשבילי. לאושרנו, הרב הבין. עד אותו יום כתבתי עבודות רק לבית הספר, כמו כל תלמיד. כמו כולם. עבודות כאלו אינן צריכות להיות מעניינות במיוחד, צריך רק להביא עובדות בשפה מובנת, או להעלות השערות, או לסכּם. אבל בעבודתי החדשה הייתי צריכה לחבר את העובדות עם ההשערות והסיכומים יחדיו, לספּר סיפור ארוך, ולרתק את הקורא. איך עושים את זה? איך מבליטים את האנושיות של הדמויות מתוך דפי ההיסטוריה?"
שנינו בני אותו גיל
"שמתי את עצמי במקום סבא. הוא היה אז בן 15, ואני הייתי באותו הגיל בדיוק. חשבתי לעצמי: מה הייתי עושה אילו קרה לי מה שקרה לו? מה הייתי עושה אילו היו מגרשים אותי תוך יום מהבית, כמו שעשו לסבא, כשהיה ילד בגרמניה? מה הייתי לוקחת? ואיך מחליטים מה לקחת? הרי קשה לי אפילו להחליט מה ללבוש בבוקר!
"קמתי מהספה בסלון, השארתי על הכורסאות את האוגדנים של אמא, נכנסתי לחדרי וסקרתי את חפציי. הייתי לוקחת את המחשב? אולי ספרים? יומנים? תכשיטים? ואולי הכי חשובים הם הפתקים האישיים, או כל מיני 'שטויות' נחמדות שיש לי בחדר? יצאתי מהחדר ועברתי למטבח. התמונה נעשתה יותר כוללת וברורה: אם יוצאים מהבית לכל כך הרבה זמן, צריך גם שמיכות וכלי בישול. הרגשתי שנכנסתי חזק לסיפור של סבא. יצאתי למִרפסת, הבטתי החוצה אל השכונות הרגועות של גבעת שמואל, ונשמתי לרווחה. מזל שאני לא צריכה להחליט. ככה התחלתי להבין את הילד (סבא שלי) ואת אמא שלו. ליוויתי אותו מהמִפגש הראשון שלו עם שִנאת היהודים – ועד שהבין כי לא יפגוש עוד את הוריו לעולם".
כשיצאו הוריה של שיר מלִשכּת ראש אולפנת "צפירה", נמסרה לכל המורים ההודעה ששיר קאופמן תיעדר השנה מהלימודים. עד היום מכנים שם את אמא שלה, תמר, בהערכה: "בּולדוזר", כי היא אמא שיודעת להזיז דברים.
מאותו יום נכנסה שיר למִשטר קפדני של מִשמעת עצמית. ההורים לא פיקחו עליה, זאת היתה אחריותה הבלעדית. על כתיבת אירועי "ליל הבדולח" (כינוי ללילה הנורא בשנת 1938, שבו הנאצים רגמו באבנים ושרפו באש את בתי הכנסת בגרמניה ובאוסטריה), למשל, היא עבדה חודש שלם. האח, שמואל, והאחות הצעירה, טל, לא קינאו בה על שאינה יוצאת לבית הספר. הם ראו שאחותם הבכורה עובדת קשה. היא לא נשארה בבית כדי להסתלבט…
"כל יום קמתי מוקדם, התיישבתי בערך בשמונה וחצי בבוקר מול המחשב, והתחלתי לכתוב", מספרת שיר. "היתרון היחיד היה שיכולתי לשבת לעבוד עם כוס הקפה של הבוקר… ישבתי וכתבתי עד הצהריים. לפעמים חייכתי בסיפוק – ולפעמים בכיתי וכעסתי על עצמי, שלקחתי עליי משימה כזאת קשה. לפעמים אפילו התמרמרתי על אמא ואבא שהכניסו אותי לזה. היה לי המון חומר ללמוד ולקרוא! היו ימים שכתבתי ברצף עד השעה חמש, ופעם אפילו מהבוקר עד שבע בערב. היו ימים שהלך לי מצוין, ובימים אחרים הרגשתי שלא התקדמתי. בכל מצב, באופן קבוע, גם בעיניים עייפות, ישבתי בשעות הלילה והשלמתי את כל שיעורי הבית שהכיתה שלי קיבלה. הרי התחייבתי בפני הוריי ובפני סגל המורים שאמשיך ללמוד לבד! המשימה שקיבלתי על עצמי היתה כפולה".
ש. ומה אמרו החברות?
"לרוב חברותיי לא סיפרתי דבר. מי שצִלצלה לשאול, שמעה ממני שנשארתי בבית לצורך תרגילי פיסיותרפיה לגב, וכולן האמינו. לאט-לאט נרגע זרם הטלפונים. מעטים ידעו מה באמת אני עושה. כשהכתיבה "נתקעה" הייתי קוראת עוד מסמכים ונוברת בשאר הדפים, עוצמת את העיניים וחושבת. בסוף תמיד מצאתי את החוט המקשר שאִפשר לי להמשיך את הסיפור. עד סוף שנת הלימודים שמרנו את הסיפור בסוד".
"לכתוב מכתבים למישהו שנפטר?"
"לעזרתי באה נעמי מורגנשטרן, הסופרת מ'יד ושם'. היא אמרה שרק בזכות הנחישות שלי לכתוב על סבא היא משתפת אִתי פעולה. היא הציעה שאכתוב לסבא מִכתבים.
'מה?' התפלאתי, 'לכתוב מכתבים למישהו שכבר נפטר?'
"לקח זמן עד שהבנתי את הכוח שיש במכתבים. כל פרק שכתבתי העברתי בדואר אלקטרוני לנעמי, והיא ערכה והעירה לי הערות בונות. לפעמים רציתי 'לחפף'. ביקשתי ממנה: 'תשלימי לי. שפצי לי', אבל נעמי לא הסכימה. היא הכריחה אותי לכתוב מחדש, כדי שזה יהיה ספר שלי נֶטוֹ. ספר לגמרי שלי. כשהספר היה מוכן הגשתי אותו מתנה לאחי, שמואל, לבר המִצווה שלו, כי הוא נקרא על שם הסבא שאיננו. בעקבות הספר כולנו היום מחוברים יותר זה לזה, וההתרגשות במשפחה עצומה. במיוחד גאה בי הסבא מרחובות, שהוא בעצמו ניצול שואה מהונגריה, וחינך אותנו לזכור ולא לשכוח".
העבודה התגלגלה לספר "אח גדול" (שיצא בתחילה בהוצאה פרטית משפחתית, ואחר כך בהוצאת "ידיעות ספרים"), ושיר זכתה במִלגה מטעם מכון "משואה" לחקר השואה. בשנה שעברה קיבלה מִלגת הצטיינות מטעם "בית לוחמי הגטאות" ומענק מטעם קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות. הספר זכה בפרס הראשון מטעם המכון ללימוד ולחקר השואה באוניברסיטת חיפה, בפרס ראשון של מוזיאון המדע, בפרס הראשון של "בית העדות" ובפרסים רבים נוספים.
ש. הצטלמתְּ עם צמרת מנהיגי המדינה, קיבלת מלגות ופרסים, את אפילו נואמת נאומים! בטח יש לך הרבה אומץ.
"להפך", מחייכת שיר. "תמיד הייתי ביישנית. בטקסים בבית הספר לא הוצאתי מילה. אבל בגלל השליחות שהופקדה בידיי עם כתיבת הספר, נאלצתי להתגבר. הרי המטרה בכתיבת הספר היתה שהסיפור יעבור הלאה".
ש. למה שיעבור הלאה? למה חשוב שהסיפור יגיע להרבה אנשים? לא די במה ששמענו עד היום?
"סיפורי השואה אף פעם לא נגמרים, ובכל אחד יש משהו חדש. כל כך הרבה סיפורים אמיתיים עדיין מחכים בתור. כולם חשובים, ואם אנחנו לא נרגיש אחריות לספר אותם ולהוציא אותם לאור – הכל יישכח. ואסור לשכוח, כי זה העבר שלנו, ההיסטוריה שלנו. השואה הוכיחה שעַם ללא מדינה – אין לו הגנה. ובמיוחד עכשיו, כשמדינת ישראל מאוימת על ידי איראן, צריך ללמוד על העבר כדי להיות חזקים בהווה. שיהיה לנו עתיד יותר בטוח – זאת המטרה של הספר".
ש. ומה את עושה בימים אלו? חושבת על כתיבת ספר נוסף?
"עכשיו אני לומדת לבחינות הבגרות. המחברות והספרים שלי פרושׂים שוב על השולחן והכורסאות. מסכנה המשפחה שלי, כבר שנתיים הסלון בעבודה…"
סבא יקר,
אני זוכרת את אותה שבת בצהריים. דפדפתי מתוך שעמום באלבומי התמונות המשפחתיים ונתקלתי באלבום תמונות קטן, שעל הכריכה שלו היה כתוב "קאופמן". פתחתי את האלבום והתבוננתי בתמונות. היו שם תמונות בשחור-לבן, קטנות וגדולות… הוצאתי את אחת התמונות. מאחוריה היו כתובות כמה שורות בעט כחול, בכתב יד יפה וצפוף. לא הבנתי מה כתוב כי זה היה בגרמנית, אבל הבנתי שסבא שמואל כתב את המילים האלה. אני בכלל לא מכירה את סבא שמואל, חשבתי, אני רק יודעת שהוא נולד בגרמניה ועבר את השואה, ושאחי שמואל נקרא על שמו. נרגשת, העברתי את ידי על כתב היד שמאחורי התמונה. איזה מין אדם הוא היה? האם גם הוא היה מסודר ונקי כמו אבא?
"מי אתה, סבא?" שאלתי בקול ודמעות עלו בעיניי. באותו הרגע החלטתי שאני חייבת לדעת מי אתה, סבא.
"אח גדול", עמודים 10-9