"מוטי, להתראות, שיהיה לך בהצלחה, ותעשה לאמא ולי טובה תשתדל לשמור על עצמך. אני יודע שאדר כבר כאן וזה קשה, אבל תנסה לא להסתבך בצרות." כך אומר אבא, מחייך אלי דרך המראה, מאט את הרכב ונעצר קרוב למדרכה. אני מחייך אליו בחזרה על אף הכאב החד שמשדרת לי כף היד. ד"ר שימנוביסקי שחבש לי את היד הבטיח שהכאב יתעמעם וייעלם בהמשך היום. אני יורד מהמכונית ופונה לעבר שער בית הספר. שקט מסביב. חצר בית הספר ריקה. כבר אחרי עשר וכולם מזמן בכיתות. צעדיי מהדהדים במסדרון הארוך. מוזר להלך כך במסדרונות בית הספר כשאין נפש חיה בסביבה. מאחת הכיתות נשמע צחוקם של התלמידים, באחרת מורה כעוסה, ומקצה המסדרון אני שומע ורואה את הרב שמעון מסביר לקטנטנים בסבלנות רבה את הפסוקים הראשונים של מגילת אסתר. אני מגיע עד לדלת הכיתה שלי ושומע את המורה רחלי פותרת תרגיל מסובך על הלוח. לפחות משהו טוב יצא לי מהתחרות הזו עם רועי. אמנם הפסדתי בה בגדול אבל לפחות פספסתי את שיעור חשבון.
חודש אדר הוא החודש שלי. גם כי אני חוגג בו יום הולדת כבר שתים עשרה שנה, אבל בעיקר מפני שאני אוהב לעשות שמח, לצחוק ולהצחיק אחרים, ובעיקר למתוח אנשים. אמנם אני מרבה למתוח כל השנה, אבל כבר מזמן הבנתי שבאדר המתיחות שלי מתקבלות בסלחנות ובהבנה יותר מאשר בשאר ימות השנה.
בשבוע שעבר אפילו ברוריה, האחראית על הספרייה והמורה הכי רצינית בבית הספר, התפרצה בצחוק ולא כעסה עליי. למעשה היא לא הצליחה להפסיק לצחוק לאחר שראתה את נתן וחגי עומדים בספריה עם דלי מלא מים ומשקים את העציצים החדשים. הם עשו זאת לאחר שהבינו ממני שמי שעוזר בטיפוח הספרייה ומשקה את העציצים יהיה רשאי להחליף שלושה ספרים בעת ובעונה אחת. מה שלא סיפרתי להם הוא שהצמחייה בעציצים החדשים אינה טבעית אלא עשויה מפלסטיק ירוק. הם כמובן הרגישו מטופשים וכעסו מאוד… אבל אחרי כמה שעות גם הם הודו שהמתיחה הזו מצחיקה.
אני נושם נשימה עמוקה, ונכנס לכיתה, מגיש לרחלי את הפתק שנתן לי ד"ר שימנוביסקי. היא מעיינת בו, שואלת איך אני מרגיש, ומבקשת ממני לשבת במקומי. אחר כך היא מסתובבת בחזרה אל הלוח ומסיימת לפתור את התרגיל בדיוק עם הצלצול. לפני שהיא יוצאת עם כוס התה ביד, היא מזכירה לכולנו לפתור את התרגילים בספר חשבון ולהגיש לה אותם מחר בשיעור הראשון. היא מבקשת מנתן וחגי לעדכן אותי באילו עמודים בספר נמצאים התרגילים, מאחלת לי רפואה שלמה והרבה הצלחה והולכת לדרכה. בהפסקה כולם מתאספים סביבי ואני מספר לכל מי שרק רוצה לשמוע, וגם למי שלא, איך נפצעתי הבוקר בתחרות הקפיצות שערכתי עם רועי אחי הגדול.
"כנראה שהשרוך שלי היה פתוח אז החלקתי עליו, ו… כדי לא ליפול תפסתי את המכנסים של אפרים שהיו תלויים על החבל. נשארתי אתם ביד כשאני מרוח על הדשא ליד ערוגת הצנוניות של תרצה אשתו." מעודד מהצחוק שסביבי אני ממשיך ומגזים בתיאור פניהן של אמא ושל תרצה כשראו אותי שוכב בתוך שלולית המים עם הכביסה הנקייה. האמת שכולם כבר מכירים אותי ואת ההגזמות שלי, ובכל זאת הם נהנים לשמוע את הסיפורים שלי. ראיתי שאפילו נתן וחגי חייכו. חשבתי לתומי שזה סימן לכך שהם כבר לא כועסים על מה שקרה בספרייה. במיוחד לאחר ששניהם ניגשו אלי ביזמתם וסימנו בעבורי את העמודים שבהם נמצאים התרגילים לעבודה בחשבון. עד סוף היום גם היד הפסיקה לכאוב. כשהגעתי הביתה מצב הרוח שלי היה מעולה. לא חששתי מהעבודה. המורה רחלי קפדנית מאוד, אבל היא אף פעם לא מגזימה עם שעורי הבית. כשפתחתי את הספר התברר שהפעם היא כן הגזימה. העמודים שסימנו עבורי נתן וחגי היו מלאים בתרגילים. אחרי שעות של עבודה פתרתי את כולם, הידקתי את דפי העבודה הרבים והלכתי לישון.
למחרת, כשהגשתי לרחלי את העבודה, שמעתי הרבה צחוקים סביבי. לא הבנתי שהפעם הצחוק הוא על חשבוני. גם לא לאחר שכולם הגישו דף עבודה אחד בעוד שלי היתה חוברת ביד. המורה רחלי השתיקה את הכיתה. היא לקחה ממני את הדפים, דפדפה בהם ושאלה בפליאה אם אני מרגיש בטוב, ואם אני בטוח שקיבלתי מכה ביד ולא בראש. הגיחוכים והחיוכים המאופקים הפכו לפתע למקהלת צחוקים. רחלי שאלה אותי מדוע פתרתי בהתנדבות כל כך הרבה תרגילים.
"אני," הדגישה ואמרה, "ביקשתי לבחור שלושה תרגילים מכל עמוד." הסמקתי מכעס אבל גם מבושה, מכיוון שהבנתי שנתן וחגי החזירו לי כשלא טרחו לומר לי שאין צורך לפתור את כל התרגילים בכל העמודים. אבל הם לא שכחו לספר על כך לכל הכיתה. לא נעים להיות בצד של הנמתח. הגלגל התהפך לו. אני יודע שהבטחתי לאבא לנסות לא להסתבך בצרות, אבל חודש אדר רק החל…
