העץ בשבילי – הוא מקום להרפתקה, אמר הילד ואחז את הענף בחוזקה. לפעמים כשאני רב עם האחים או החברים, אני מתחבא כאן וחולם על מקומות אחרים…
העץ בשבילי – הוא מקור לפרנסה, אמר האיכר ועלה על הטרקטור ונסע. בכל בוקר אני משכים לקטוף את הפרי הכתמתם, מתפלל לבורא שירדו גשמים בעִתם…
העץ בשבילנו – הוא סמל לתקווה, אמרו חיילי גולני בעיניים מוצפות גאווה. באמצע המסע כשהזיעה ניגרת על עורפינו, סמל העץ מחזק אותנו ומאיץ את צעדינו…
העץ בשבילי – הוא מקור להשראה, אמר האומן וצייר את מה שראה. כשהאור מרצד בינות הענפים והעלים, אני חש כאילו מאליהם מציירים המכחולים…
העץ בשבילי – הוא מקור לידע ולמידה, אמר החוקר וסקר את השורשים באדמה. כשאני מביט במבנה העץ המושלם, אני יודע שהמחקר יוסיף הרבה חוכמה לעולם…
העץ בשבילי – הוא מקום למנוחה, אמר המטייל וחלץ נעליו בשמחה. תמיד הוא מחכה לי כאן כשתשו כוחותיי, אני נח מאבק הדרכים כשצילו מעליי…
העץ בשבילי – הוא אורח חיים, אמר האיש מהקריביים וטיפס למרומים. כל יום אני פותח לתיירים אגוז קוקוס גדול, ובכל פעם מתפלל מחדש שלא אפול…
העץ בשבילי – הוא מקום להרהורים, אמר הסופר והמשיך לכתוב סיפורים, כשאני מביט ברוח המרעידה את הענפים, עולים ופורחים בראשי כל הסיפורים היפים…
ורק איש אחד קשיש שוטט לו ברחובה של עיר, עצר כל עובר אורח ושאל מי יודע ומי מכיר, והיכן הוא העץ שרק אתמול פה עמד? הייתה לו צמרת גבוהה וציפורים עפו מבד לבד. הקשיש מתחיל לצעוק – איפה העץ ומה קרה? אנשים מתקהלים ומישהו מזמין את המשטרה. השוטרים מגיעים ומסבירים בקול אדיש: "העירייה פשוט החליטה להרחיב את הכביש…" ההמולה מתפזרת והקשיש נותר אומלל, חרש הוא מתיישב על הספסל הלא-מוצל. וחושב שלעולם כבר לא ישוב מה שהיה, וכעת נגמרה לו אפילו – ההזיה. הוא כבר לא יהיה ילד שמטפס בין הענפים וגם לא חקלאי שנושק לפירות היפים, הוא כבר לא יהיה חייל גולני שצועד במסע מייגע וגם לא אומן מוכשר שלצייר היטב יודע. הוא כבר לא יהיה חוקר עצים מהולל ומוכר, וגם לא מטייל שנח בצל העץ הנהדר. לעולם לא יטפס כדי להוריד אגוז קוקוס משובח, ולעולם לא יכתוב ספר שיהפוך לרב מכר מוצלח. הקשיש נאנח: "יותר כבר לא אעורר מהומות, אבל חבל, זה היה עץ מצוין לחלומות…"
אז לפני שמחליטים להרחיב ולסלול כבישים, ורוצים להיפטר מהעצים שמפריעים ומשבשים, המתינו רגע ובדקו אם יש פתרון אחר, כי אם תכרתו את העץ, תמיד יהיה מי שיצטער.
הסיפור יכול היה להסתיים בזו השורה, אך אז אווירה עצובה על כולנו הייתה שורה. לכן נוספו פה כמה שורות חדשות, שלדאבוננו לא תמיד במציאות מתרחשות…
לפתע נופל כובעו של הקשיש לצדו, הוא בקושי מתכופף ושולח את ידו, אזי קולטות עיניו ניצן זעיר שנבט, בעל עלים דומים להפליא לעלי העץ שנכרת. פני הקשיש קורנות ומתמלאות חיוך של שלווה; בכל זאת, תמיד יש מקום לתקווה.
