מאת חיים אקשטיין
נוף קסום נשקף לנגד עיניי. כל גגות הבתים היו פרושים לרגלינו, מרחוק היה ניתן לזהות את גלי הים, אילו הייתי ממתין עוד חצי שעה הייתי זוכה לראות גם שקיעה מרהיבה. אך לא הייתה לי אפילו דקה לשם כך; למרבה הצער, לא באתי לצפות במה שרואים מהגג, אלא במה שנמצא על הגג עצמו.
מה כבר נמצא על הגג? שום דבר מיוחד, למען האמת. הבעיה הגדולה היא מה שהיה על הגג וכבר לא נמצא שם. ששון, בעל הבית, טוען שהוא הטמין שם שקית עם סכום כסף נכבד ביותר, והיא נעלמה. אשר על כן, הוא הזמין אל הגג את שלושתנו – אמיל, שרלוק ואנוכי – וכן את צביקה, החשוד המרכזי בעיניו.
"אז איפה בדיוק החבאת את השקית עם הכסף?” שאל אמיל.
"בדיוק כאן,” אמר ששון, והצביע על מרכזה של ערמת גרוטאות מלאה אבק.
"ובדקת שהיא לא התגלגלה למקום אחר ברחבי הגג?” שאלתי.
"בוודאי, הפכתי כל חתיכת קרטון בחיפוש אחר השקית. היא פשוט לא כאן.”
מסכן, בטח לקח לו יומיים לפחות לערוך כאן חיפוש יסודי. הגג היה מלוכלך ומוזנח לחלוטין, ניתן היה למצוא על רצפתו נציגות מכל סוג אשפה ביתית שיכול להיות. ללא ספק, זה מקום מחבוא מצוין לדברים יקרי ערך: לאף אחד לא יהיה כוח לחפש כאן משהו.
"צביקה,” פניתי לחשוד, “איך אתה קשור לעניין?”
"זה גם מה שאני רוצה לדעת,” אמר צביקה, בחור עם שיער פרוע, סנטר גדוש זיפים ובגד עבודה מלוכלכך כולו בכתמי צבע.
"עד שהשקרן הזה יודה בעצמו, אני אספר לכם מה קרה,” אמר ששון. “זה היה אתמול אחרי הצהריים. הלכתי לי לתומי מהעבודה הביתה, כשלפתע ראיתי מרחוק דמות בלתי מזוהה מטפסת על קירות הבניין שלי. כלומר, הבניין שעל גגו אנו נמצאים ברגע זה.”
"הוא טיפס על הגג?” שאל אמיל.
"לא חיכיתי לראות אותו מגיע לגג,” אמר ששון, “מיד כשהבחנתי בו – רצתי הביתה, הזמנתי את המעלית, עליתי לקומה העליונה, וכשהגעתי אל הגג – כבר לא ראיתי את הברנש הזה. וגם לא את השקית.”
"כלומר, הוא הספיק להיעלם לפני שעלית לגג?”
"יותר מזה: הוא הספיק להגיע לגג, לקחת את הכסף ולהיעלם.”
"זו כבר ההערכה שלך,” אמרתי, “לא ראית אותו על הגג.”
"במחילה מכבודך,” אמר ששון, “אמנם אתה כאן הבלש ולא אני, אך תסכים איתי שאם מישהו טיפס על קיר הבניין שלי מבחוץ, ומיד אחר כך לא מצאתי את הכסף שעל הגג, קשה לומר שזה סתם צירוף מקרים.”
"זה באמת קשה,” התערב צביקה בשיחה, “אבל מה לעשות – זה היה סתם צירוף מקרים. אמנם טיפסתי על הקיר, אך בכלל לא הגעתי לגג.”
"אז לשם מה בדיוק טיפסת על הקיר?” שאל אמיל.
"מה זאת אומרת? זה המקצוע שלי! אני צבע, וכחלק מעבודתי אני צובע קירות של בתים מבחוץ. אחד הדיירים הזמין אותי. לא הייתה לי כל כוונה להגיע לגג, ואכן רגלי לא דרכה שם.”
הסתובבנו ברחבי הגג, פילסנו דרך בין כיסאות שבורים, סרקנו ערימות של ניירות והפכנו מאווררים מקולקלים. לא מצאנו קצה חוט שיקרב אותנו לפתרון התעלומה, וזה לא הפתיע אותי – מי יכול למצוא קצה של חוט בערמת שחת?
השמש נטתה לשקוע, ועכשיו הנוף הנשקף מהגג היה באמת מדהים, אך מבחינתנו לשקיעה הייתה משמעות אחת – עוד רגע לא נוכל לראות כלום. “אני מציע שנמשיך את החקירה בתוך הבית שלך, ששון,” אמרתי, “עם כל הסימפטיה שלי כלפי חדרי חקירות אפלים, אין לי עניין להמשיך את החקירה הזאת בחושך.”
“בסדר גמור,” אמר ששון, “אבל בתנאי שניכנס ללא עיכובים מיותרים.”
"אין בעיה,” הסכמתי.
"גם לי אין בעיה,” אמר צביקה, “רק תנו לי דקה אחת לשטוף ידיים לפני שמתחילים, יש לי שאריות של צבע על הידיים.”
כולם פנו אל המדרגות המובילות למטה, אל ביתו של ששון, רק אני נשארתי לעמוד במקומי. נראה לי שגיליתי משהו.
"בלק, הבטחנו שנעשה זאת בלי עיכובים, לא?” האיץ בי אמיל.
"אין מה להתעכב,” אמרתי. “צביקה, אחרי שתשטוף את ידיך, כדאי שתפתח קיצור שולחן ערוך, סימן מ הלכה יב. אחר כך תחזיר מיד לששון את הכסף שגנבת ממנו.”
כיצד ידע בלק שצביקה הוא הגנב?
פיתרון התעלומה הקודמת לתשעה באב:
כיצד ידע בלק שחנינא משקר?
תשובה: חנינא סיפר שהוא שבר כוס תחת חופתו, והוא גם סיפר שטייל עם אשתו ביום שבו נחרב המקדש. כיוון ששבירת הכוס היא מנהג שהתחיל אחרי חורבן הבית, כזכר לחורבן, לא ייתכן שנהגו כך בחתונתו של חנינא