במקום שאין אנשים


כתב: צוריאל הורוביץ

השואה האיומה שהתרחשה באירופה במאה שעברה העמידה את העם היהודי מול רשעותם ואכזריותם של חלק מאומות העולם. אולם לצד הזוועות, היו יחידים ובודדים מאותן אומות שבחרו לעזור לעם היהודי, לרוב גם במחיר סיכון חייהם לטובת הצלת היהודים. אנשים אלה נקראים "חסידי אומות העולם".

חסידי אומות העולם השתייכו לכל סוגי האוכלוסייה – צעירים ומבוגרים, נוצרים ומוסלמים, גברים ונשים, חילונים ודתיים. היו מהם שעשו את מאמצי ההצלה מטעמים אנושיים של רצון פשוט למנוע רצח של חפים מפשע, ואילו אחרים, מוסלמים ונוצרים כאחד, ראו במעשה ההצלה ערך דתי. על חסידי אומות העולם איימו שתי סכנות: חשיפתם בידי המשטר הנאצי וחשיפתם בידי שכניהם הגויים. הנאצים לרוב היו מענישים את חסידי אומות העולם שנתפסו יחד עם בני משפחותיהם, וחלקם נשלחו למחנות השמדה יחד עם בני העם היהודי. דרכי ההצלה היו מגוונות: היו מהם שהסתירו יהודים במרתף ביתם, היו שעזרו ליהודים להמציא זהות בדויה וכך להינצל, חלקם הבריחו יהודים אל מעבר לגבול ולמקום מבטחים או שהחביאו ילדים יהודיים במנזרים במסווה של ילדים נוצרים. כולם פעלו ללא תמורה כספית. עד היום הוענק התואר "חסיד אומות העולם" למעל 24,000 אנשים, בהם כ-6,400 בני העם הפולני. חסידי אומות העולם זוכים לכבוד רב בארץ: עץ על שמם ניטע בשדרת חסידי אומות העולם שבמוזיאון יד ושם, והם מקבלים מדליה מיוחדת מטעם מדינת ישראל שעליה מוטבע שמם, ותעודת כבוד. האותות הללו מוענקים למצילים (או לבני משפחותיהם) בטקס מכובד, לעתים בירושלים. חסידי אומות העולם זכאים גם לאזרחות של מדינת ישראל, וחלקם בחרו לקבוע במדינה את מושבם.

התכסיסים של שינדלר

חסיד אומות העולם המפורסם מכולם הוא אוסקר שינדלר, איש עסקים ובעל בית חרושת מצ'כוסלובקיה. הוא היה נוצרי קתולי, ובצעירותו היה חבר במפלגה הנאצית. אולם שינדלר לא נשאר נאמן לנאצים, והוא שינה את עורו אחרי היכרות עם המצב של היהודים. אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה רכש שינדלר בקרקוב בית חרושת לייצור מתכת, שהפך בעקבות המלחמה למפעל לכלי נשק ולצורכי מלחמה. עד שנת 1942 הגדיל שינדלר את מפעלו, ובתוך 800 עובדיו היו גם 370 יהודים מהגטו. שינדלר היה מבלה הרבה במסעדות ובמסיבות שהשתתפו בהן גם קצינים נאצים, וכך קנה את אמונם בו. שינדלר החליט להירתם כולו על מנת לדאוג שיישארו כמה שיותר יהודים בחיים אחרי המתקפה הנאצית, והוא השקיע בזה את כל מרצו וזמנו. הוא שכנע את ראשי המפלגה הנאצית שהמפעל שלו הוא חיוני ושהוא זקוק להמון ידיים עובדות, וכך הצליח לשכור לשירותיו יותר יהודים ולהציל אותם מלהישלח למחנה ההשמדה אושוויץ. בשלב מסוים חשדו בו הנאצים שהוא משקר להם על מנת להציל יהודים, והם זימנו אותו לחקירות רבות. למרות שהוא כבר עורר את חשדם של הנאצים, העובדה הזו לא מנעה ממנו להתמיד במפעל ההצלה שלו. בין השאר זייף שינדלר רשימות של עובדים, שילם שוחד לפקידים כדי שיעלימו עין מהנעשה במפעל ושיקר לבכירים במפלגה הנאצית כדי לצרף אליו עוד יהודים להצלה.

מציל בלתי נשכח

בתום המלחמה התברר ששינדלר נותר חסר כל. מאדם עשיר ובעלים של מפעל מצליח לפני המלחמה הפך לאדם עני שנזקק לתרומתם של אחרים, היות שאת כל כספו השקיע בהצלת יהודים נוספים. לאחר המלחמה היגר שינדלר לדרום-אמריקה במטרה לחדש שם את עסקיו, אך ללא הצלחה. הוא הרגיש קשר חזק למדינת ישראל וביקר בה 16 פעמים מאז הקמתה ועד יום מותו. הוא נפטר בגרמניה בשנת 1974, והובא לקבורה בבית הקברות הנוצרי-קתולי שבהר ציון בירושלים. על המצבה שלו נכתב: "המציל הבלתי נשכח של 1,200 יהודים נרדפים". סיפורו של אוסקר שינדלר היה לספר בתחילת שנות התשעים, ובעקבותיו גם לסרט קולנוע מצליח ששמו "רשימת שינדלר". הסרט זכה בפרס האוסקר בקטגוריה "הסרט הטוב ביותר" בשנת יציאתו.

ההצלה היפנית

סיפור הצלה מופלא נוסף הוא סיפורו של סמפו סוגיהארה, קונסול מדינת יפן בבלארוס בזמן השואה, שהציל אלפי יהודים ובהם שלוש מאות תלמידי הישיבה הליטאית "מיר". סוגיהארה הבין שהמשטר הנאצי שואף להביא למותם של כמה שיותר יהודים, ובחר להציל יהודים בכלים שהיו בידיו – הכלים הדיפלומטיים. ממשלת יפן התנגדה למעבר יהודים דרך ארצה, ובכל זאת החליט סוגיהארה להנפיק אלפי תעודות מעבר מזויפות ליהודי בלארוס. בין השאר הנפיק סוגיהארה תעודות מעבר לכל תלמידי ישיבת מיר, אחת הישיבות החשובות ביותר בתקופה שלפני השואה, ובזאת הציל את חיי כולם. הישיבה עברה במלואה ביפן, ובהמשך העבירה אותם הממשלה לעיר שנגחאי שבסין. אחרי המלחמה היגרו התלמידים לארצות הברית ובסופו של דבר השתקעו במדינת ישראל. סוגיהארה סיכן את עצמו בכך שחתם על אלפי תעודות מעבר לא-חוקיות, והממשל הורה לסגור את הקונסוליה שלו. הוא עבר לעיר ברלין שבגרמניה וגם שם המשיך במלאכת הנפקת התעודות המזויפות, כולן בכתב ידיהם של אשתו ושלו.

"אינני יכול לתת לבני האדם הללו למות"

סוגיהארה המשיך בהנפקת התעודות עד לרגעיו האחרונים בבלארוס, כשחיכה בתחנת הרכבת ליציאה מהמדינה. כשהגיעה הרכבת והוא נאלץ לעלות עליה לבסוף, זרק לאחד הפליטים היהודיים את החותמת הנושאת את שמו כדי שינפיק עוד ועוד תעודות מזויפות. ההערכות הן שבעקבות פועלו של סוגיהארה ניצלו למעלה מ-6,000 יהודים. בריאיון לעיתון אחרי המלחמה אמר סוגיהארה: "אני יכול להנפיק תעודות מעבר בתוקף סמכותי כקונסול. אינני יכול לתת לבני האדם הללו למות, בני אדם שבאו אליי לקבל עזרה כשהמוות מרחף מעל ראשיהם. יהא העונש שאקבל אשר יהיה, ברור לי שעליי לפעול על פי המצפון שלי."

תמונה: freedigitalphotos.net