כתבה: אפרת אורבך
איירה: נעמה להב
צינה עמדה באוויר. השמש תכננה אמנם לקפוח על ראשי האנשים באותו יום, אבל טרם זרחה. יוסי עמד לצד אביו ורעד מקור. עיניו נעצמו מאליהן, כלכך רצו לחזור לישון.
"יש שתיקה מיוחדת בין אנשים של לפנות בוקר" אמר פתאום אבא, כשהגיע האוטובוס.
יוסי הנהן בלי להבין. זו היתה הפעם הראשונה שיצא עם אבא לעבודה. העבודה במאפיה התחילה לפנות בוקר, והנסיעה לשם היתה ארוכה. לפחות יוכל לישון בה, התנחם.
האוטובוס נעצר. יוסי ואבא עלו אליו, והנהג נד בראשו לאות שלום. יתר הנוסעים ישבו בשקט, מצונפים מהקור. "בוקר טוב" מלמלו לאבא והביטו בסקרנות באורח הלא צפוי. “הבן שלי" אמר אבא.
אבא לא מדבר הרבה גם בשאר שעות היום. את השעות לפנות בוקר הוא מבלה כשכולם עוד ישנים; גם כשהוא בבית הוא לא דברן גדול – בין אן הוא ער ובין אם הוא ישן. “יש שתיקה מיוחדת בין האנשים של לפנות בוקר" אמר שוב אבא, ולא פירט. האוטובוס נע קדימה ויוסי הביט דרך החלון ברחובות השקטים והכהים. מעולם לא קם מוקדם כלכך בבוקר. ברחובות נעו צללים של אנשים ערים אחרים; לא כולם עובדים במאפיה כמו אבא. אחרים מחלקים עיתונים; מוציאים את פחי הזבל אל שפת המדרכה לקראת הגעת משאית הזבל הגדולה; ממיינים דואר. חלקם עובדים במשמרות, פעם ביום ופעם בלילה. חלקם עובדים רק בלילות. אבא עובד במאפיה לפנות בוקר, ואח"כ ממשיך ועובד גם ביום.
יוסי נזכר במה שאמר אחיו הקטן. "בפסח כולם בני חורים", אמר בפנים מודאגות. אמא דווקא צחקה. “חורים בכיסים" אמרה וצחקה, “בפסח יש לכולם חורים בכיסים. והכסף, הכסף פשוט נשפך החוצה, דרך החורים האלה…” והרימה את יואבי ונישקה אותו בכל פינה בפנים. המצב בבית לא טוב, את זה יוסי מבין. גם אבא וגם אמא עובדים קשה, יוצאים מהבית לפנות בוקר, ויוסי מטפל ביואבי בבוקר – מעיר אותו, מלביש ולוקח לגן.
השבוע מתחילה חופשת הפסח.
אבא העיר את יוסי והודיע שיצטרף אליו היום לעבודה במאפיה. “אין לימודים – יש עבודה" אמר, ויוסי ידע שאמא לא תלך לעבודה היום כדי להשאר בבית עם יואבי, והבין.
בפסח כולם בני חורין, חשב יוסי במרירות. כולם, חוץ מאיתנו. נוסעים לנופש, קונים מלא בגדים ומתנות לחג. מגיעים לבית הספר באוטו עם אמא. ולא גומרים את הסנדוויץ' שלהם, כי היום אין להם חשק לממרח שוקולד. כמה שהיה רוצה גם הוא ממרח שוקולד בסנדוויץ', כל יום, רק שוקולד. במקום מרגרינה. אבל הוא יודע שזה לא יקרה. הוא מסתכל על פרוסות הלחם שנזרקות בכיתה לפח, וחושב על אבא שיצא לעבודה לפנות בוקר כדי להכין את הכיכרות האלה.
האוטובוס מטלטל, אבא שותק, ויוסי מתנמנם. ובדמדומי הערות עולה בדמיונו ליל הסדר בשנה שעברה, בה אבא נרדם תוך כדי קריאת ההגדה. כמה צחקו אז. “שמונה מי יודע …” שר בעיניים עצומות, והמשיך "שמונה דקות תפיחה" כאילו הוא נמצא בפס הייצור של הלחם במאפייה, משגיח על המכונה שלו. כששמע את הצחוק הוא התעורר והם שינו את כל המילים של השיר. עשרה משאיות, אחד עשר עובדי יצור. והנה חזרה חופשת הפסח, החברים ישנים ומתעוררים – בני חורין. רק הוא מטלטל באישון הליל באוטובוס מלא אנשים שותקים.
"יוסי" אמר אבא, “הגענו". הם יורדים מהאוטובוס והולכים בשתיקה לשער המאפייה. “היום מכינים חלות" אמר אבא. “מקבל נחש בצק ומגלגל כמו שמונה. פעם אחרונה לפני פסח" חייך, “ואז חופש.” המאפייה נסגרת הרי בפסח ואבא נשאר איתם בבית, מתענג על הבקרים החופשיים שלו. מתענג מהחורים בכיסים, מתענג מהקירות המתקלפים, מהקפה בכוס הסדוקה שלו. אפילו מהמצות במרגרינה מתענג.
"שלום בחורצ'יק" אומר לו מנהל העבודה, “ברוך הבא!” ונותן לו חלוק וכובע רשת מצחיק. המאפייה הומה. עשרת אלפים ככרות לחם מייצרים כאן כל בוקר, ככרות לחם אחיד ומנחם. המכונות מופעלות כבר, הבצק נילוש בדוד הענק ונחתך לאלפי חתיכות. אבא מראה לו בזריזות כיצד להחזיק בבצק ולהפוך אותו לחלה, להניח על המסוע, בלי לעצור, מיד לקחת חתיכה נוספת ולחזור על הפעולה. הראשונה מעוותת; השנייה נפרמת. השלישית מפספסת את התבנית במסוע – וברביעית יוסי כבר מומחה. “מוכשר הבן שלך" מתפעל מנהל העבודה. “תביא אותו בכל יום חמישי!”
יוסי מזיע. מתרכז. לא לעצור, לא לעצור. נחש אחרי נחש הופכים לבצק חלה, מונחים בתבנית, עוברים לאזור ההתפחה, נחים שם באוויר החם, ומשם לתנור הענק, גדול כמו מגרש הכדורגל בבית הספר. טון קמח הופך לחלות היום. מים, שמרים, מלח. חומרים עם שמות מסובכים. והבצק – כלכך תמים, כלכך פשוט. יותר מפלסטלינה, חושב יוסי. רך ונעים. גם יוסי לא מדבר; רק המכונות הגדולות מזמזמות ומייללות, חורקות ממאמץ.
לבסוף נגמר הבצק. אבא לוקח את יוסי לצד השני של האולם, שם כבר יוצאות החלות הראשונות במסוע מן התנור. "הנה החלה הראשונה שלך" הוא מצביע בגאווה על הצורה העקומה שבולטת במסוע. החלות חמות עדיין מאד, חמות כלכך שאי אפשר לפרוס אותן אפילו. עובדי האריזה מתחילים למיין את החלות לתוך ארגזים. יוסי ואבא מצטרפים, וכמעט נגמרה המשמרת. בחלונות מורגשת בשורת הזריחה. יוסי תופס את החלה שלו. היא חמה מאד עדיין. שחומה, עם קרום קשה, שונה כלכך מהבצק שהחזיק בידיו רק לפני שעתיים.
באוטובוס הביתה יוסי שוב נרדם, והחלה הראשונה שקלע מונחת בחיקו בתוך שקית. מנהל העבודה נתן לו אותה, ואותה יאכלו כולם יחד לארוחת בוקר, עם ביצים מקושקשות, וסלט חתוך דק, עם אמא, ואבא, ויואבי הקטן, בחופשת הפסח שהחלה היום, ותחושה נפלאה של חירות.