כתבה: פנינה גפן
אייר: שאול יצחק
אמא שלי אומרת שכדאי לכל אחד ליצור אוסף. זה יכול להיות אוסף גדול או קטנטן, נדיר או סתמי, זה לא כל כך משנה. "מי שאוסף – אוסף גם את עצמו," היא אמרה, ולמרות שלא כל כך הבנו למה היא מתכוונת כולנו שמענו בקולה ויצרנו אוספים. אנחנו לא משפחה רשמית של אספנים, אבל כל אחד אצלינו מומחה לאוסף מסויים.
אח שלי, למשל, הוא אספן אמיתי. הוא אוסף פקקים של בקבוקי יין, בירה ושתייה קלה מכל רחבי כדור הארץ. הוא מחליף עם אנשים רציניים מכל מיני מקומות בעולם ויש לו מעל שמונה מאות פקקים שונים. כל המגרה שמתחת למיטה שלו מלאה בהם. לאחותי יש האוסף הכי גדול בעולם של עטיפות מסטיקים. לא בדקתי את זה, אבל אני די בטוח. היא טוענת שיש לה חמשת אלפים עטיפות, אבל לי נראה שיש לה פי שניים יותר מזה.
אמא שלי אוספת ספלים. היא לא מתכוונת לעשות מהם אוסף, אבל בכל חודש יש בארון יותר ספלים מהחודש שעבר. היא אומרת שספלים נשברים מהר מדי, לכן תמיד טוב שיהיו עוד. יש לנו מעל חמישים ספלים לשתייה חמה. זה לא נקרא אוסף?
לאבא שלי יש אוסף מילים שהוא ממציא. יש לו מילים מיוחדות לזמנים שהוא כועס ומילים אחרות לזמנים שהוא משועשע. אני חושב שהוא מאחסן את כל המילים שלו באיזו מגרה מיוחדת של מילים במוח שלו, שיכול להיות שרק הוא זכה בה, כי אחרת אני לא יודע להסביר מאיפה הוא שולף מילים כל כך חדשות ואחרות בכל שיחה. הוא ממציא אותן ואז הן מצטרפות למשפחה ונשארות בשפה שלנו. ככה כולנו יוצאים מורווחים מהאוסף שלו.
אני אוסף זכרונות. עננים של זכרונות שטים לי בתקרה של החדר כשאני שוכב לישון, ובכל פעם שזיכרון חדש מופיע – אני מניח אותו בתוך ענן קטן והוא שט לו בחדר עד שאני נרדם.
הרבה זכרונות יש לי באוסף.
אני זוכר איך הלכתי עם אבא לגן השעשועים ובפרץ שובבות הוא טיפס על הסולם, והתגלש איתי, והתנדנד וגם עלה על הקרוסלה החורקת.
אני זוכר איך קשרתי את השרוכים לגמרי לבד, בפעם הראשונה. זה היה ממש כמו לעשות קסם.
אני זוכר איך כשהייתי קטן בכיתי מאוד בשבת בערב כי לא השאירו לי קניידלעך, ופתאום נזכרתי במילים של הגננת שאמרה שבשבת אסור להיות עצובים, והדמעות יבשו כמעט מעצמן.
אני זוכר איך קנינו דג זהב ואקווריום קטן והנחנו אותו בפינת החדר. זהבי קראנו לו. ילד שלא הכרתי, שבא לבקר עם אמא שלו את אמא שלי, שפך לאקווריום את כל חומר הניקוי של המים וזהבי מת.
אני זוכר את הדיונות ליד הבית שהיה לי פעם, בנצר חזני. הרים קטנים של חול שהיה אפשר לעשות עליהם תחרות גלגולים או ציורים עם האצבע.
כאלה העננים שלי. יש עננים עם חיוך, ועננים עם פה גדול וצוחק, וכאלו עם דמעה קטנה או עם פה חתום ונעול. העננים שלי שטים מעליי גם כשאני הולך ברחוב, חושב לי מחשבות, ואז האוסף הולך ותופח, כמו דלי ענק של מים שמתמלא בגשם שוטף.
לפעמים אני רוצה להיפטר מהאוסף שלי. זה קורה בעיקר כשהעננים יורדים נמוך מדי, כמו ערפל, ועושים לי הרגשה כבדה ולא נעימה. כשזה קורה, אני לא יכול לזוז ורק מחכה שהערפל ייעלם לו וייתן לי אוויר.
אמא שלי חושבת שטוב לאסוף רק דברים נעימים (ספלים יפים, למשל). אבא שלי חושב שצריך לאסוף רק דברים מועילים (כמו מילים שימושיות), ואחי ואחותי לא כל כך חושבים. הם בעיקר אוספים כדי לאסוף, כי זה הכיף, ורק מי שאסף לעצמו אוסף אדיר וגדול יכול לחוש את האדווה המרקדת בלב למראה עשרות ומאות ואלפים של פריטים-אחים, דומים וקשורים, כמו משפחה ענקית שממציאים אותה ומגדילים אותה בלי הפסקה.
אני חושב שחשוב לזכור. אני זוכר את המחשבות שלי ויוצר עוד ועוד זכרונות לאוסף, והם כולם מעורבבים מאוד: יפים ונעימים לצד כעורים ופוגעניים, מועילים וחשובים לצד מטופשים ומיותרים, ואפילו שכל זכרון שונה מאוד מחברו, הם כולם נותנים ידיים ורוקדים יפה יחד, במעגל נחשי מפותל, ואני לא מוותר על אף אחד מהם, כי הם שלי, ולא היו כמוהם ולא יהיו כמוהם. אין עוד אף אוסף כזה בעולם כולו.
כשיום אחד הייתה פעילות חברתית בכיתה וכל אחד הביא פריט מהאוסף שלו, השולחנות התמלאו בגולות, בולים, צדפים, מדבקות, אבנים, גוגואים, כרטיסיות, גילופי עץ, קלפים.
השולחן שלי היה ריק למרות שהראש שלי היה מלא מלא.
והמורה אמר שחבל שלא הבאתי דבר. והרי לכל אחד יש אוסף, לכל אחד.
יכולתי להביא חול מהדיונות או צדף יפה מחוף נוה דקלים, אבל לא הבאתי, כי האוסף שלי בראש ובזכרונות ובחלומות, ואיך אפשר להביא אוסף כזה. התיישבתי ושתקתי, וענן קטן בא ואסף את השתיקה שלי והצטרף למערבולת העננים שחגה מעל לראש שלי. ולא היה לי אכפת כי בתוכי ידעתי שיש לי אוסף אמיתי, בלי כפולים ובלי החלפות,כזה שאין עוד לאף אחד אחר בעולם וכזה שלא יהיה לאף אחד.
בהפסקה נפתלי ניגש אליי ואמר לי בשקט שגם לו יש אוסף שאי אפשר להביא לכתה. סיפרתי לו כל מיני זכרונות שבדיוק התחילו לטייל לי בראש, וגם נפתלי התחיל לספר לי, ופתאום, כשנפתלי דיבר, אני חושב שראיתי שני עננים קטנים נפגשים מעל הראש שלנו. מעניין מה הם אמרו זה לזה.