תמר זקס
כשמינה אוטו פרנק את מיפ חיס למזכירתו הזמנית, לא שיער איש מהם מה צופן העתיד. כמה שנים אחר כך, כשכבשו הנאצים את הולנד והיהודים במדינה היו בסכנה גדולה, מיפ, בעלה וחברים נוספים לעבודה החביאו את משפחת פרנק וארבעה יהודים נוספים בעליית גג בבניין משרדים. במשך שנתיים ימים סיפקו להם מזון, ספרים, תרופות והמון עידוד. במשך הימים היו מיפ ובעלה החוט המקשר בין מקום המסתור ובין העולם החיצון. מעבר לכל אלו הם הטו אוזן קשובה לבעיותיהם של המסתתרים, כפי שכתבה אנה בעצמה ביומנה:
"יום-יום הם עולים כולם למעלה… משתדלים להיראות עליזים, מביאים פרחים ומתנות לימי הולדת וחגים, מוכנים לעזור לנו בכל דבר. מעולם לא שמענו ולו רמז על הטרחה שאנחנו בוודאי גורמים להם. מעולם לא התלונן מי מהם שאנחנו מקשים עליהם. העוזרים שלנו מוכיחים את גבורתם במאור הפנים והאהבה שהם מגלים."
מיפ מוצאת את היומן
ומה קרה בסוף לאנה הקטנה? סוף רע ומר. בעקבות הלשנה אנונימית, בליל ה-4 באוגוסט 1944, ממש לפני סיום מלחמה עולם השנייה, פרצו הנאצים לדירת המסתור הקטנה, לקחו את כל דייריה ושלחו אותם למחנות הריכוז. למחרת הסתכנה מיפ וניסתה, ללא הועיל, לשחד את אחד הקצינים הנאצים כדי שיעלים עין וייתן לדיירים שנעצרו ללכת לדרכם. לאחר שהבינה שאבדו הסיכויים לשחררם חזרה מיפ לדירת המסתור, ושם מצאה את דפי יומנה של אנה מפוזרים על הרצפה. היא אספה אותם והחביאה אותם במגירת שולחן הכתיבה שלה. מתוך רצון לשמור על פרטיותה של אנה, נמנעה מיפ מלקרוא בדפי היומן עד סיום המלחמה, כשסברה שאיש מן המסתתרים לא ישוב עוד בחיים.
אביה של אנה היה היחיד מבין שמונת המסתתרים ששרד את המחנות. אנה, אשתו ובנותיו נספו, וכן שאר דיירי דירת המסתור. כשחזר להולנד ופגש במיפ ובבעלה נתנה לו מיפ את יומנה של אנה. כיום סיפורה של אנה פרנק מפורסם מאוד, כי יומנה תורגם ל-65 שפות. הוא הפך להיות אחד הספרים הנקראים ביותר מתקופת השואה.
המצילה נפש אחת
ב-1972הוכרו מיפ ובעלה כחסידי אומות העולם. מיפ אף זכתה להגיע לישראל, ביקרה ביד ושם, ונטעה עץ בשדרת חסידי אומות העולם.
האותות והפרסים הרבים שמיפ זכתה בהם לאחר המלחמה גרמו לה למבוכה רבה. בכל לבה סברה שהפרסים הללו מגיעים גם לרבים אחרים מבני עמה. לצערנו העובדות ההיסטוריות שונות בהרבה. מעטים היו ההולנדים שסייעו ליהודים, ומעטים היו היהודים שחיו בהולנד ושרדו את המלחמה.
עץ של תקווה
את עץ הערמונים שנשקף מבעד לחלון המחבוא של אנה פרנק ומשפחתה הזכירה אנה פעמים רבות ביומנה. עץ הערמונים עזר לאנה להתמודד בימים הקשים. וכך היא מספרת ביומנה:
"….כמעט בכל בוקר אני הולכת לעליית הגג כדי לנקות את ריאותיי מהאוויר הדחוס. ממקום הישיבה האהוב עליי על הרצפה אני מביטה כלפי מעלה, אל השמים הכחולים, אל עץ הערמון שעל ענפיו זוהרות טיפות גשם קטנות שנראות כמו טיפות כסופות, ואל השחפים והציפורים האחרות הנישאים על כנפי הרוח. כל עוד קיימים כל אלה ואני יכולה לראות אותם, את השמש, את השמים הבהירים… אינני יכולה להיות אומללה."
עץ הערמונים של אנה הצליח להחזיק מעמד מאה וחמישים שנה. עד לקריסתו היה לסמל של תקווה עבור רבים. כשהחל העץ הזקן לגווע וסיכן את העוברים ושבים שעברו תחתיו, הוא עורר דאגה והתעניינות בינלאומית.
מפיצים את הזיכרון
לפני כשלוש שנים קרס העץ ונפל לאחר לילה גשום וסוער, אבל העץ המיוחד ממשיך לחיות ולהתקיים בזכות עיריית אמסטרדם: כמה חודשים קודם לקריסתו השכילו אנשי העירייה לקחת ממנו ייחורים. ייחוריו של העץ נשתלו ברחבי העיר, וכן במקומות רבים נוספים בעולם. כך יכול עתה העץ המיוחד להמשיך ולהיות סמל לתקווה, ולהזכיר לדורות הבאים את סיפורה של אנה פרנק ומציליה הגיבורים מיפ חיס ובעלה.
תמונה: sxc.hu