מאת ליאת רוטנר וילדי 'כתב נולד'
מתחת לקורות רצפת העץ בבית רגיל בהחלט, גרה משפחה של אנשים קטנטנים: הילדה ארייטי עם שני הוריה. דיירי הבית אינם מודעים כלל לקיומם. אבל הם כן מודעים לעובדה שמדי פעם נעלמים להם חפצים קטנים, בלי שיהיה ברור לאן ואיך פתאום הלכו לאיבוד. אטב, אצבעון או פקק של בקבוק, ואפילו פירורים שנשארו מהעוגיות…
רק הילד שגר בבית, שון, בעודו שוכב חולה במיטה, מגלה את האמת: שאלה הם "הלקחנים" – אותם אנשים זעירים שלוקחים את הדברים האלה, ומשתמשים בהם בתור רהיטים לביתם הקטן או בתור ארוחת צהריים העשויה מפירורים. הוא אפילו מתיידד עם ארייטי, למרות שהיא יודעת בפירוש שאסור ללקחנים להיחשף לפני בני אדם. האם ידידותם תעמיד את חיי משפחתה בסכנה, ברגע ששאר דיירי הבית יגלו את קיומה אף הם?
אז ראינו את הסרט, לפני כולם. גם הכתבים הנולדים שלנו, שהוזמנו להקרנה החגיגית. מיאזאקי, גדול האמנים בעשיית סרטים מצוירים ביפן, שותף לעשיית הסרט הקסום הזה. למי שלא מכיר את אגדת "הלקחנים", היא המצאה פרי עטה של סופרת ילדים בריטית ששמה מרי נורטון, והיא זכתה להצלחה מסחררת ברחבי העולם. אולי כי כולנו מכירים את התופעה הדי-מרגיזה הזאת, של דברים קטנים שנעלמים לנו בבית בלי שאנו מצליחים לפענח מה עלה בגורלם, ולא מוצאים אותם בשום מקום. נחמד לדמיין שקיימים למעשה אנשים פצפונים כאלה, שאי שם בביתם הפצפון משתמשים בפקק הבקבוק בתור סיר למרק הפצפון שלהם, ובגרגר האפונה בתור ארוחה פצפונת למשפחה שלמה (פצפונת), ואפילו… משתמשים באטב כביסה בשביל לאסוף את השיער כמו ב"קליפס".
הציורים – יפהפיים, המוזיקה – סוחפת, והסיפור כמובן משעשע ונעים לצפייה. כל העיסוק סביב השאלות אם מותר או אסור לגנוב "שאריות" של מישהו אחר, ואם "לשאול" ממישהו חפץ בלי להגיד לו ואחר כך להחזיר אותו בשלמותו נחשב לגנבה או לא, כל זה הוא דיון בפני עצמו. אני חושבת, שאם מתייחסים אל האגדה הזאת בהומור ובקלות, וזוכרים שמדובר בגמדים דמיוניים, טובי לב ותמימים, אפשר להירגע בעניין המסר. הסרט אינו מנסה ללמד אותנו שמותר לגנוב. הוא רוצה לספר לנו סיפור עדין ומתוק, דמיוני לגמרי, על "הסיבה" לכאורה לכך שיש חפצים ושאריות שנעלמים כבאורח פלא. אבל יותר מזה: בעיקר הוא מספר על חברות אמיצה בין שני ילדים שונים, האחד בן אדם והאחרת "לקחנית", על אהבת המשפחה, על רצון לעזור ועל געגועים וחלומות. בית הבובות המושקע שבנו הוריו של הילד הוקדש ל"אנשים הקטנים" שהם האמינו בכל לבם שקיימים אי שם בבית, וכשהילד סוף סוף פוגש לקחנים אמתיים, זוהי ההזדמנות שלו להגשים את חלומם האבוד של הוריו.
הסרט הוא עונג צרוף לכל המשפחה בעיניי, אך מה חושבים עליו כתבינו הנולדים?
מה הם לוקחים
ביקורת מאת עידו וולק
כבר בהתחלה, השם "מיאזאקי" לא אמר לי כלום, ולא האמנתי שהיוצר היפני הזה הוא כל כך טוב כמו שאומרים. הנחתי שאיהנה בעיקר מהחוויה של האירוע, ולא בהכרח מהסרט עצמו.
אבל באולם הקולנוע הופתעתי לגלות שטעיתי ובגדול.
הסרט היה יפה במיוחד! מיאזאקי מפיק הסרט הוא באמת כל כך טוב כמו שאומרים!
קטעים שאהבתי או שלא…
אהבתי במיוחד קטעים שבהם הגיבורה של הסרט, ארייטי, יצאה לבקר בעולם האמתי וביקרה את חברה בן האדם – שון. ילדה זעירה בתוך עולם של רהיטים ענקיים.
הקטעים היחידים שלא אהבתי היו הקטעים שבהם הופיעה החתולה של שון, הילד. לדעתי היא הייתה מיותרת בסיפור.
הדמות המצחיקה ביותר של הסרט הייתה אמא של ארייטי. היו סצנות שהיא הצליחה לקרוע אותי מצחוק, היא אחראית לעיקר ההומור בסרט.
קול המנגינות
המוזיקה שברקע של הסרט התאימה בול! למשל, בכל פעם שהיה ברק בסופת רעמים, היה מין קול מיוחד כזה של טאאאם. פס הקול ליווה את הסיפור בצורה נהדרת. אפילו השירים המעטים שהיו בהתחלה ובסוף היו יפים והתאימו למאורעות שהתרחשו.
לוקחים לקח?
בנוגע למסר, חשתי שהוא בעייתי כי הוא עלול להתפרש כ"מותר לגנוב". ולי זה מקלקל קצת את הביקורת הטובה על הסרט.
אך לעומת זאת יש מסר נוסף שמעביר הסרט לצופים, והוא שכל עוד יש לנו משפחה וחברים, אנו צריכים להילחם למענם והם למעננו – אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד! הסרט משקף זאת כאשר אחת מבני משפחת הלקחנים – האם – נחטפה בידי העוזרת, והאב וארייטי נחלצו מיד לעזרתה.
הסיכום של עידו: בהחלט נהניתי מהסרט, ואני ממליץ לכולכם לצפות בו.
יומולדת מהסרטים
ביקורת מאת אביתר גילאי
"נו, אז מה עשית ביום ההולדת שלך?" חבריי שאלו אותי.
עניתי להם שהייתי בסרט. הם ענו לי שתמיד אני חי בסרט, אז גם ביום ההולדת שלי לא יצאתי ממנו?
עניתי להם: "זה לא היה סתם סרט, אני הוזמנתי להקרנת בכורה."
היה אפשר לעשות סרט שלם רק מהחווית שלנו. הגענו, חבורה של כתבים צעירים יחד, לבית ציוני אמריקה בתל-אביב. כשהגענו אספנו את הכרטיסים המיוחדים שלנו מהקופאית. כשהגענו לאזור האולם, היו בכל מקום בלונים וכיבוד וכמובן שלט שעליו נכתב ״הלקחנים". אפילו קיבלנו פופקורן ופוסטרים. וכך נכנסנו עם כולם, שאר העיתונאים (וגם סתם אנשים מפורסמים מהטלוויזיה) שהוזמנו במיוחד להקרנה הפרטית הזאת, ונכנסנו אל הסרט.
אז איך היה?
החוק של הלקחנים הוא לקחת רק דברים שהם זקוקים להם. בנוסף אסור להם להתגלות בעיני בני אנוש. העניינים מסתבכים כשאחת מהלקחנים מתגלה.
"אז מה," שאלו חבריי, "מומלץ ללכת לראות?"
עניתי להם שאני חושב שכן, ואני בכל אופן נהניתי מאוד.
אבל: אם גם אתם רוצים לחוות דעה אמתית, פשוט לכו לצפות בו.
הסיכום של אביתר: נהניתי!
על תקווה וחיוביות
ביקורת מאת רוני ויקסלבאום
איך כותבים ביקורת קולנוע? הרהרתי בייאוש. מה בדיוק הסיכוי שיהיה לי רעיון לכתוב אם כבר שעתיים אני יושבת מול המחשב בלי רעיון ("רוני, תפני את המחשב!" "מה, חופש גדול-מחשב-ואני זו שלישייה בלתי נפרדת")? ומתוך כך, אני נזכרת בחוויות היום שבו צפינו בסרט.
אולי אפתיע באמצעות גילוי סיומו של הסרט? מזל שאני לא מהמרת, הרי חשבתי דבר אחד כשהתחלנו לצפות בו, והסתבר שהסוף שלו היה אחר ממה שחשבתי.
אז אנסה להסביר לכם פשוט את דעותיי.
דמויות שובות-לב
אהבתי את דמותה של הרה. זוהי עוזרת הבית שתפקדה בתור "הרשע" בסיפור, וכך היא הכניסה 'אקשן' שתיבל את העלילה. הרשעים כל כך מסכנים! כולם נגדם, שונאים אותם… (סליחה, אני קצת מושפעת עדיין מהכתבה על וולדמורט שפרסמה לפני כמה זמן סימה יצחקי, חברתי לצוות 'כתב נולד'.)
מאוד אהבתי את שון, שעזר לכולם למרות חוליו במחלת לב קשה. הוא הצליח לרגש אותי מאוד, חלק מזה בגלל הדברים מחממי הלב שאמר לארייטי.
ואהבתי את אמא של ארייטי. היא הצחיקה מאוד באופייה הפחדני המגוחך ("אף אחד לא מקשיב לי, אל תאכלו! זה מסוכן! תקשיבו לי!" ואוכלת).
אהבתי את ארייטי. לקחנית קטנה, יפה, חמודה ואמיצה. היא הדמות הראשית, ומגיע לה בהחלט התפקיד הזה.
דווקא צחקנו מהחתול
בניגוד לביקורת של עידו, אני ממש אהבתי את החתול. הוא קרע אותי לחתיכות קטנות של פופקורן (עשוי צחוק), ואכל אותי בלי מלח. בעיקר בקטעים המותחים והאטיים, בהם מתרכזים בעיניים שלו ארוכות ו… הוא ממצמץ!).
מבינה בניגון
העלילה הייתה יפה, והמוזיקה שהתלוותה אליה הייתה באמת משהו מיוחד. במיוחד אני – שאני לומדת לנגן בפסנתר – הבנתי כמה היא קשה לניגון ומיוחדת (שאיפה שלי לעתיד…).
לוקחת מהסרט
למדתי מהסרט הרבה, בעצם. להיות יצירתית, מתחשבת ואכפתית. להמשיך להיות גאה במי שאני בכל מצב, גם אם יש שנאה בעולם. הלקחנים הקטנים צריכים להתמודד עם יחס רע מבני האדם, ובכל זאת הם מאמינים בעצמם וגאים במשפחתם. נראה לי שאני אקח הלאה לחיים את זה, ואת אי-הייאוש. "אין ייאוש בעולם כלל"… אולי בכלל הסרט בנוי על אמרות יהודיות? אולי זה קסמו?
הסיכום של רוני: סרט מרגש ומצחיק עם מסר חיובי לחיים, על אמונה ותקווה. אני ממליצה בחום.
