כתבה: תמר אבנון
בהשראת סיפור חייו של הרב אריה שלום
"לאן אתם הולכים?" שאלה מעיין את אמא ואבא, שהתארגנו לצאת. "לערב שירי ירושלים," ענה אבא. אה, נכון. יום ירושלים, נזכרה מעיין. בכל שנה אבא ואמא יוצאים לערב שירה שכולו שירי ירושלים ואחר כך מצטרפים לצעדה לילית בעיר ומגיעים לכותל. "גם אני רוצה לבוא! א… א… אפצ'י!" "זה לא אירוע לילדים, חמודה," נישקה אותה אמא. "וחוץ מזה, את מצוננת וצריכה לנוח במיטה. את רוצה לכתוב פתק לשים בכותל?"
מעיין המאוכזבת הזדרזה לרשום פתק ובו ביקשה שה' יעזור לה להגיע לערב השירה ולצעדה הלילית בירושלים. אמא התקשרה לסבא אריה שיבוא לשמור על הנכדה המנוזלת. סבא יצא לדרך, ואבא, רגע לפני שיצא מהבית, השאיר למעיין את מכשיר הטלפון החכם שלו כדי לשחק.
מעיין שמחה. סבא אריה דווקא שמרטף נחמד, הוא אוהב להקריא סיפורים ולא שם לב אם אוכלים ממתקים אחרי שמצחצחים שיניים. אבל ביום ירושלים זה לא קורה, סבא הופך להיות מורה להיסטוריה וכל הערב הוא יספר לה איך הצנחנים לחמו בעיר ואיך היה הקרב מול האויב הירדני, ואחרי זה ישקע בתכניות טלוויזיה בשחור-לבן שמסבירות בדיוק את אותו הדבר… אולי כדאי להחביא עמוק את השלט של הטלוויזיה וגם את האלבום של התמונות הישנות, שלסבא לא יהיו רעיונות…
מעיין יצאה מהמיטה ומיהרה להטמין את החפצים בארון תחת המדרגות. היא כיבתה את האור והמשיכה לשחק בשקט בסמרטפון שאבא השאיר לה. היא שיחקה הרבה זמן וכשהתעייפה פתחה את דלת הארון. רוח קרה נכנסה פנימה וקול פיצוץ גדול נשמע.
"ילדה! רוצי!" נשמעה שאגה אדירה ומעיין נחטפה בזרועות חזקות והורמה על כתפו של חייל מזוקן חבוש קסדה אפורה.
מעיין המבוהלת גילתה שהיא רצה בחושך בין משוריינים כשסביבם שורקים כדורי צלפים. הם הסתתרו מאחורי אחד הטנקים. מעיין התעטשה בקול והחייל הגיש לה ממחטת אף מבד נעים: "זה בשביל הגריפה…" מעיין קינחה את האף וחשבה שזו בדיוק המילה של סבא ל"הצטננות". הוא באמת קצת דומה לסבא כשהיה צעיר…
"סבא?!" קראה מעיין בתדהמה כשהבינה שהוא נראה בדיוק כמו סבא מהתמונות הישנות.
החייל גירד בזקנו הקצר במבוכה. "לא סבא, שמי אריה… שלום!" הוא לחץ את ידה בחיוך. מעיין לא הבינה איך הגיעה לירושלים ולמה סבא לא מזהה אותה, אבל היא שמחה שסבא אריה איתה ונתנה לו חיבוק חזק.
"אני אשמור עלייך, ילדה, אל תדאגי," אמר וצעד אחרי המפקד המזוקן שלו, שנשא ספר תורה קטן. מעיין הכירה את המפקד הזה מהתכניות הישנות של סבא. זה היה הרב גורן, שהיה הרב הראשי של צה"ל.
"מה קורה כאן?" שאלהה מעיין בבלבול, אבל סבא אריה החייל לא הקשיב אלא רץ אחרי הרב הזריז שעמד מול חומות העיר האדירות באומץ. "הוא מתגעגע כל כך, לכן הוא רץ מהר קדימה בלי לשים לב שיורים עליו," התנשם סבא אריה החייל ונצמד לקיר החומה.
"מתגעגע למי?" צעקה מעיין בין שריקות הכדורים.
"מתגעגע לכותל! כבר עשרים שנה לא ראינו אותו! בעצם לא ביקרתי בו מעולם."
מעיין חשבה שזה מוזר שסבא החייל מעולם לא היה בכותל, ואילו היא ביקרה בו כבר עשרות פעמים.
"אתה תאהב את הכותל, אני מבטיחה, יש שם מקום גם לכל הטנקים שלך," אמרה מעיין וחשבה כיצד לתאר לו את הקולות והריחות שיש בכותל, ואיך להסביר את התחושה הכבדה שעושה נעים בבטן בכל פעם שנוגעים באבנים הגדולות והקרות.
"אפשר אפילו לכתוב פתקים של בקשות ולשים בין האבנים… אתה תראה, יש שם ים של פתקים מכל העולם."
"מזל שאני סוחב עט לכל מקום, אולי אמצא זמן לרשום איזה מברק לאהובה ארוסתי, כבר מעל חודש לא דיברנו…"
"חודש לא דיברת עם סבתא אהובה?" צחקה מעיין ורצתה להושיט לו את הטלפון של אבא.
"סבתא? איזו סבתא?" סבא אריה החייל הסתכל על מעיין כאילו נפלה על הראש, "קודם שתסכים להתחתן איתי."
"תכתוב פתק בכותל, זה עוזר…"
השחר החל לעלות ומעיין ראתה את הר הזיתים נצבע בכתום, וממש לצידם על השער הגדול לעיר העתיקה היו שני זוגות של אריות קטנים.
"שער האריות!" לחש סבא אריה החייל. המשוריינים הישראלים החלו לנוע ואחד מהם ניסה לעבור בשער, נפגע והחל לעלות בלהבות. מעיין לא נשמה עד שראתה שהחיילים הצליחו לכבות את האש. "זו מלחמה מסוכנת," חשבה לעצמה, "לא כמו במשחקים."
החיילים האמיצים החלו לעבור תחת המשוריין שנתקע בשער ולפרוץ פנימה לעיר העתיקה. לפתע הטלפון בידה של מעיין צלצל וסבא הסתכל על הצג המהבהב בחשדנות.
"לכבות מכשירי קשר!" נשמעה צעקה מאחור, ומעיין מרוב לחץ הפעילה את המצלמה, והיא השמיעה קליק והפעילה את הפלאש.
מטח של יריות נורה לכיוונם וסבא הרים אותה כמו ספר תורה: "במקום מצלמה מוזרה, קחי ותשמרי על זה," הוא דחף לה ליד שופר פשוט והסתער קדימה אחרי הרב גורן הנמרץ שהתקדם באומץ קדימה.
החיילים רצו בטור בזהירות בין קירות הבתים, עלו וירדו במדרגות, עד שהגיעו לחצר המסגד הגדול, הוא כיפת הזהב שמעיין זיהתה מיד. הרב צעק שילכו שם בזהירות. הם חצו את הרחבה, עלו במדרגות, ירדו והגיעו לסמטה צרה ובה כותל אבנים גבוה שנראה כמו חומה. הרב פרץ בהתרגשות קדימה ונפל על האבנים הגדולות כולו דומע. החייל אריה נעצר בתדהמה.
בתחילה מעיין לא הבינה, זה רק "קיר", אז מה קורה? אבל אז היא זיהתה… הכותל נראה עצוב כל כך, צר כל כך, בלי פתקים, בלי יונים, בלי מתפללים שמחים, רק בפנים-בפנים בבטן תחושה כבדה אבל נעימה כמו שחוזרים הביתה.
"סבא, זה הכותל! הגענו," לחשה לו באוזן.
החייל הוריד את מעיין בזהירות על המדרכה והתקרב אל האבנים העתיקות. הוא נשק להן, ובפעם הראשונה בחייה מעיין ראתה איך סבא בוכה. "הר הבית בידינו!" קרא איש מוזר שדיבר לתוך קופסה. הקריאה עברה מחייל לחייל וכולם מלמלו "הכותל בידינו," וכשהקריאה הגיעה עד סוף הטור היא כבר נשמעה כשאגה של אריות: "הר הבית בידינו! הר הבית בידינו!"
מעיין הביטה וראתה כיצד החיילים האמיצים מורידים את הנשק ומפסיקים להיראות חיילים. הם נפלו על אבני הכותל בהתרגשות. אולי המלחמה עוד לא נגמרה ויש עוד קרבות וסכנות, אבל עכשיו, עכשיו הם בבית. הם בכו, צחקו והחלו לרקוד (ואיזה מזל שהייתה מצוננת, כי היו לה מלא ממחטות אף לחלק לכולם). סבא אריה קרא מיד "השופר, השופר," והיא מיהרה לתת אותו לרב גורן. בידיים רועדות הוא תקע תרועה חזקה, תרועה שסיפרה על ניצחון ואבדות וזיכרון ותפילה ושמחה עתיקה ושמחה חדשה שנשמעה עד שער האריות והגיעה עד הר הזיתים.
סבא אריה הנרגש תמך ברב הרועד ועזר לו להחזיק את ספר התורה, ולמרות ההמולה סביב הוא מצא רגע להביט למטה וללחוש למעיין: "עכשיו את כבר יכולה לצלם…"
וכשהרב שוב תקע בשופר תקיעה רמה מעיין הרימה את הסמרטפון וצילמה את כולם…
אור הפלאש העיר את מעיין בדיוק כשסבא פתח את דלת הארון.
הוא הרים את מעיין בזהירות
והכניס אותה למיטה
ורגע לפני שעצמה עיניים לחשה לו:
"אל תשכח לכתוב פתק ולשים בכותל,
זה יעזור לך להתחתן עם סבתא…"
ורגע לפני שנרדמה סבא לחש לה באוזן
"את צודקת, זה באמת עזר…"
תמונה: sxc.hu – .freeimages.com