מאת לאה קפלן
נולדתי בהונגריה, והייתי בת שלושה עשר חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הורי ברחו אתי ועם אחי אַנְדְרֵיי, המבוגר ממני בשנתיים, לצרפת. הם קיוו למצוא שם מקלט, אבל לא עבר זמן רב והגרמנים כבשו גם את צרפת. לפי הוראות הכובשים נאלצו היהודים לענוד טלאי צהוב, וחלו עליהם יתר הגזירות הקשות שגזרו הנאצים על היהודים. רובם רוכזו בעיר הבירה פריז, ומשם נשלחו ברכבות למחנות, ולא חזרו משם.
משפחתי ניסתה להסתתר בדירה שגרנו בה בפריז, אבל השוערת הנוצרייה של הבניין הלשינה עלינו לשלטונות. ערב אחד נשמעו דפיקות חזקות על דלת דירתנו. הורינו דחקו את אחי ואותי לתוך ארון בגדים, והציצו החוצה בעד העינית שבדלת. בחוץ עמדו שוטרים. הם הקישו עוד ועוד בדלתנו, ומאחר שהורי לא פתחו התייאשו לבסוף, והלכו. אבל הוריי ידעו שיחזרו בפעם אחרת, ויפרצו את הדלת. היה צריך לברוח מהר, לפני שזה יקרה.
הוריי, שרצו להציל את אחי ואותי, חיפשו משפחה נוצרית שתהיה מוכנה לגדל אותנו עד שהמלחמה תיגמר. לאחר חיפושים רבים הם מצאו זוג איכרים חשוכי בנים שהסכימו, תמורת תשלום, להסתיר אותנו בביתם.
הורינו לקחו את אנדריי ואותי לתחנת הרכבת. חיילים גרמנים חמושים ושוטרים צרפתיים גדשו את התחנה. נצמדתי לאמא ונרתעתי מפני זוג האיכרים שחיכה לנו על הרציף.
הורינו אמרו לנו: "אתם הולכים עכשיו עם גברת ואדון לטראט. הם יהיו מעתה כמו הורים בשבילכם, וידאגו לכם עד שנוכל לחזור יחד הביתה." פרצתי בבכי שמשך אלינו תשומת לב, והוריי היו חייבים להימלט במהירות. הם ניתקו את עצמם בכוח מאחי וממני ונבלעו בהמון.
כשנסענו ברכבת עם הורינו המאמצים, ניסה אנדריי להרגיע אותי. "אל תבכי," אמר, "אני מבטיח לך שלעולם לא אעזוב אותך".
הגענו לעיירה כפרית קטנה בדרום צרפת. החיים שם היו שונים מאוד מאלה שהכרנו בעיר הגדולה. לבני הזוג לטראט היה משק חקלאי ובו תרנגולות, שפנים, כלבים וסוס. הם גידלו פרות וירקות, והיה להם גם יקב קטן שבו הפיקו יין.
אני חושבת שבזמנים אחרים היינו יכולים ליהנות מן החיים בכפר. אבל בתקופה הקשה ההיא, במקום שהובאנו אליו שלא ברצוננו ובלי לדעת היכן הורינו, היינו אומללים ועצובים מאוד. קראנו לזוג לטראט אבא ואמא, אך לא הרגשנו קרבה אליהם, והתגעגענו להורינו.
בימי ראשון הלכנו לכנסיה עם בני הזוג לטראט, אף על פי שהדבר היה שנוא עלינו. הרגשנו זרים ולא הערכנו את מה שעשו למעננו האנשים האלה, שסיכנו את חייהם כדי להציל אותנו. היינו קטנים מכדי להבין את גודל ההקרבה שלהם.
יום אחד, כשעדיין הייתה המלחמה בעיצומה, הופיעו לפתע פתאום בכפר שבו הוסתרנו. התברר לנו שגם הם מצאו מקלט אצל משפחה נוצרית, שהחביאה אותם בחדרון צר בביתה.
אבא ואמא הביאו לי בובה גדולה ויפה. אבל אני לא רציתי אותה. כעסתי על הוריי שמסרו אותי לאנשים זרים. רציתי שהם ייקחו אותנו אתם, ולא הבנתי שאין זה אפשרי.
הוריי נפרדו מאתנו ועזבו בחיפזון, מחשש שמישהו בכפר ילשין עליהם. אחרי שהלכו חשתי עוד יותר בחסרונם. התייסרתי בשל האופן שהתנהגתי בעת שבאו הוריי לבקר אותנו. כל כך הצטערתי שהתנכרתי אליהם ושסירבתי לקבל את הבובה שהביאו לי. הבובה הזאת, שנתתי לה את השם לילי, הפכה לאחר לכתם של הוריי לקמע שלי. לא הפסקתי לשחק בה. את הנשיקות והחיבוקים שלא נתתי להוריי האהובים קיבלה ממני הבובה, וחשתי כאילו היא מחזירה לי בשמם אהבה.
זמן קצר לאחר סיום המלחמה קיימו הוריי את הבטחתם ובאו לאסוף אותנו אליהם. כשחזרנו לדירה שלנו בפריז אימצתי את הבובה ללבי, ולחשתי לה, "הביטי, בובה לילי, הגענו הביתה."
לא ידעתי אז שעדיין אין זה הבית האמתי שלנו. רק לאחר זמן, כשהגענו לישראל, הבטתי בבובה ואמרתי לעצמי, "עכשיו, סוף-סוף, הגענו לבית שלעולם לא נצטרך לעזוב."
התמונה: sxc.hu