היום הראשון

כתבה: אסתי רמתי

אויש, איפה הברזייה? הייתי בטוחה שאמצא אותה מאחורי הפינה של הבניין הכתום, אבל עכשיו היא נעלמה לי! זכרתי שמהברזייה הולכים ישר, ואז מגיעים לפתח של הבניין הלבן הגדול, והכיתה שלי היא ג' 3, הכיתה השנייה בקומה הראשונה. אבל אם הברזייה לא כאן, איך אני אדע לאן ללכת?

סביבי היו המון ילדים ששיחקו וצחקו והתרוצצו וצעקו. בפינת החצר ראיתי חבורת בנות ששיחקו בגומי, והחלטתי לשאול אותן איך מגיעים לבניין הלבן. אבל בדיוק אז רץ מולי ילד גבוה שלא הסתכל לאן הוא הולך, ו… בום! העיף אותי מהשביל. עד שהבנתי מה קרה וקמתי מהרצפה נשמע הצלצול, והילדים סביבי התפזרו ונעלמו במהירות.

עמדתי לבד בחצר הענקית, והסתכלתי מסביב. לא היה שם אף אחד… באחת הברכיים היה לי שפשוף עם דם, לא ידעתי להגיע לכיתה שלי, וגם אם אני אמצא, אני אגיע אחרי הצלצול!

לא רציתי, אבל הדמעות החלו לזלוג מעצמן.

"מה קרה? למה את בוכה?" שמעתי קול עמוק מאחוריי.

הסתובבתי, וראיתי איש גבוה עם זקן. רגע, זה לא המנהל…? זה שדיבר איתנו בבוקר בחדר הגדול ההוא? נבהלתי עוד יותר. הוא כנראה ראה את הפנים שלי, כי הוא חייך והושיט לי יד. "נעים מאוד, אני הרב פלינר, המנהל. ומי הגברת?"

הסתכלתי לאחור לראות איפה יש גברת, אבל אז הבנתי שהוא מתכוון אליי. "קוראים לי יעל," אמרתי בקול קטן, קצת חוששת לדבר עם המנהל החשוב. "אני בכיתה ג'. ג' 3," הוספתי.

"הממ… תיארתי לעצמי… ומה קרה לברך?" הוא שאל, והתכופף כדי לבחון את הפצע. "נו, זה לא כל כך נורא. רק שפשוף קטן. בואי, נלך לשטוף את זה, ותספרי לי בדרך איך זה קרה."

הלכתי לצד המנהל, וסיפרתי לו בלחש שעברנו דירה בקיץ, ובית הספר חדש וענק, ואני לא מכירה כלום, ורציתי לבקר בהפסקה את בת הדודה שלי, מירי, מכיתה ו', ואיך בדרך חזרה התבלבלתי ולא מצאתי את הברזייה, ואז בדיוק ילד אחד שרץ הפיל אותי, ואז היה הצלצול וכולם נעלמו ולא ידעתי לאן ללכת – –

"ואז אני הגעתי," חייך המנהל. "טוב, בקשר למורה, את ממש לא צריכה לדאוג. מורים יודעים שבימים הראשונים קצת קשה לתלמידים בבית הספר, והם ממש לא מתרגשים שמאחרים. ואני אלווה אותך לשם, אז את בכלל לא צריכה לדאוג. אני יודע להגיע לכיתה שלך אפילו בעיניים עצומות…" המנהל צחק, לכן חייכתי בנימוס.

הגענו לברזייה, והמנהל הראה לי איך לשטוף את הברך. "את יודעת מה?" הוא הסתכל שוב על הפצע, "אני חושב שכדאי לשים לך קצת חומר חיטוי ופלסטר. בואי איתי למזכירה, יעל, היא תשפץ אותך כמו שצריך. תגידי, חוץ מכל הצרות שהיו לך בהפסקה, מוצא חן בעינייך בית הספר שלנו?"

"המורה מיכל נחמדה מאוד," אמרתי. "אבל…"

"אבל מה?" שאל המנהל, והקול שלו היה כל כך נחמד, ורציתי לספר לו על כל החששות שלי: על זה שאני לא מכירה אף אחד, ועוד אין לי חברות, ושאתמול בלילה לא כל כך הצלחתי להירדם, וגם על זה שקצת פחדתי שאני אלך לאיבוד, והנה, באמת הלכתי לאיבוד. אבל התביישתי ולא אמרתי כלום.

"זה ממש לא פשוט להתחיל דבר חדש," אמר המנהל אחרי שהמשכתי לשתוק. "את רוצה שאני אספר לך סוד?" הנהנתי. מי לא אוהב לשמוע סודות? ועוד של מנהל? הוא התכופף אליי ולחש לי באוזן: "תדעי לך שגם לי היה קשה להירדם אתמול בלילה. בכל שנה קשה לי להירדם לפני היום הראשון ללימודים."

"באמת?" התפלאתי, ושכחתי להתבייש. "אבל אתה המנהל! אתה… מבוגר!"

"תתפלאי, אבל מבוגרים דואגים הרבה יותר מילדים," אמר המנהל בחיוך קטן. "הם דואגים מדברים אחרים, אבל בהחלט דואגים. את רוצה לשמוע למה אני לא נרדמתי?"

רציתי, לכן המנהל סיפר לי שיש לו המון, המון דברים שהוא צריך לדאוג להם: שהמורים יהיו מורים טובים שיצליחו ללמד את הילדים ובמיוחד לאהוב אותם, ושהוא יצליח למצוא מורים מחליפים כשצריך, והוא צריך לדאוג שהמזגנים בכיתות יפעלו, כדי שלילדים לא יהיה חם מדי ולא קר מדי, ושבכל בית הספר לא יהיה שום דבר מסוכן או חד שחלילה אפשר להיפצע ממנו. הוא צריך לארגן את ההסעות, ולהשגיח שכל ילד יעלה על ההסעה הנכונה, ושאף אחד לא יישכח מאחור. ושיהיה למזכירה די כסף לקנות בריסטולים ודפים וצבעים, ושהשירותים תמיד יהיו נקיים והקירות מקושטים. אה, ושלא ישכחו להאכיל את האיגואנה והתוכים בפינת החי.

"והכי הכי חשוב," סיים המנהל, "הוא שלכל הילדים והילדות יהיה כאן טוב! שהם ילמדו יפה, ויתחנכו יפה, ולא יעמדו בוכים ומסכנים בחצר… אז את מתפלאה שהיה לי קשה להירדם אתמול?"

מסכן המנהל, חשבתי. יש לו באמת הרבה דברים לדאוג להם!

"לי אמא נתנה כוס שוקו," אמרתי לו, "היא אמרה שזה מרגיע. אולי גם אתה יכול לנסות."

"תודה על הרעיון," אמר המנהל, "אני אוהב שוקו, אולי אנסה פעם. בינתיים, אני עושה משהו אחר."

"מה אתה עושה?" הסתקרנתי. כבר לא פחדתי ממנו בכלל.

"אני מתפלל," הסביר המנהל. "אני אומר לה' – ה', אתה יודע שאני רוצה שהשנה תהיה נפלאה, בלי שום בעיות בכלל, ושהכל תמיד יצליח לי. אבל אני רק בן אדם, ואני מבקש שתעזור לי, ותיתן לי שכל וכוח להתמודד עם כל התקלות הקטנות שיקרו במשך השנה. כי, את יודעת, תקלות קורות…" והוא הסתכל על הברך שלי.

תוך כדי דיבור הגענו לדלת גדולה וירוקה. "זאת המזכירות," הסביר המנהל, "ועכשיו אני אעביר אותך לטיפולה המסור של דלית, המזכירה שלנו. היא גם תעזור לך לחזור לכיתה. היה נעים לדבר איתך, יעל, אבל לצערי, אני צריך ללכת…"

"לאן?" שאלתי, לפני שנזכרתי שזה לא כל כך מנומס לשאול דברים כאלה.

"לבדוק שמישהו האכיל את האיגאונה," חייך המנהל, והלך לדרכו.

תמונה: freedigitalphotos.net