מה העניינים? אני מדמיינת אתכם כבר זחוחים, משועממים ובוהים באוויר מרוב חוסר-מעש… אבל זה בסדר, זה טוב לנשמה להתבטל קצת. אפילו הרבה. הרי אוטוטו חוזרים לילקוטים, ואז יהיה לנו את כל הזמן שבעולם ללמוד במרץ ולעבוד קשה. אבל הי, לא מדברים על הגשר לפני שמגיעים אליו. אסור להזכיר עכשיו את המילה "ללמוד". אסור! נותרו לנו עוד שבועיים של כיף ואנו מתכוונים לנצל אותם.
אממ… אנו מתכוונים, נכון?…
אגלה לכם סוד קטן: אצלי, כסופרת, ואצל אמנים רבים בכלל, יש את הקטע הזה שבמשך תקופה ארוכה ועמוסה עובדים חזק על איזושהי יצירה. ממש, משקיעים בזה את כל הנשמה. ואני מדברת על עבודה מסביב לשעון, מהבוקר עד הלילה, לפעמים מהלילה עד הבוקר, בקושי אוכלים, בקושי ישנים… ואז, כשהספר גמור, או כמעט גמור, או אפילו רק במחציתו – פתאום אני מפסיקה. למה? לא יודעת. תקראו לזה "מחסום כתיבה", תקראו לזה "אתחול מערכות מוחי", תקראו לזה "חופש גדול". אבל ההפסקה הזו עוזרת לי לחזור אחר כך לכתיבה בכוחות מחודשים. וזה לא שאיני עושה דבר בזמן הפסקת הכתיבה הזו. אני עובדת בדברים אחרים שמעסיקים אותי עד מעל לראש. אבל בספר אני לא נוגעת ויכולים לעבור חודשים עד שאחזור אליו! תחשבו איזה מוזר זה: ספר כמעט גמור, נשארו לי עוד שלושה פרקים, ואני כאילו שכחתי אותו. לא מוזר? אז זהו, שלא. ה"חופש גדול" הזה אין כמוהו כדי להחזיר אותנו מושחזים ומחודדים לעבודה, ואפילו, נעז לומר, קצת מתגעגעים לה. ברגע שאני מתגעגעת לדמויות שלי, לעלילה שלי – אני חוזרת אל הספר. מסיימת בשלוק ושולחת להוצאה לאור.
אז בואו נאחל לכולנו המשך בטלה מועילה, כי היא באמת הכי כיפית שיש. עוד יותר מבטלה זחוחה.
שבת שלום!
ליאת
