כתבה: תמר אבנוֹן
איירה: נעמה להב
אבא הסתובב כל הערב בקסדה על הראש כי לא מצא את אטמי האוזניים שלו. הוא העדיף לחבוש קסדה מצחיקה שמכסה לו את האוזניים ולא לשמוע את הצעקות והמריבות של יעל ודוד, שני הילדים החמודים שלו (שבימים שלפני פסח התנהגו באופן לא חמוד בכלל).
המחזה חזר על עצמו בכל יום: דוד היה מרגיז את יעל, יעל האשימה את דוד, דוד צרח עליה בחזרה ויעל לא שתקה. זה תמיד נגמר בטריקת דלת שאחריה מופע זריקת חפצים לסלון שבסופו קריאות "אמא, תגידי לו / לה!" צווחניות.
"אי אפשר להמשיך ככה, זאת פשוט מכה," נאנחה אמא, ולא התכוונה לעשר המכות במצרים אלא למכת הריבים והוויכוחים הקולניים אצלה בבית. אבא הסכים שצריך למצוא פתרון למכת הריבים, והוא ואמא הסתודדו כל הערב.
בבוקר, כשיעל ודוד קמו, הם גילו מזוודה ארוזה וצידנית גדולה ליד הדלת. אבא ואמא פקדו עליהם להתלבש בזריזות כי הם צריכים לצאת לנסיעה ארוכה.
"לאן נוסעים?" התפלאה יעל. אבא ואמא חייכו ואמרו שזה סוד.
"יהיה שם מחשב?" שאל דוד.
"אל תדאגו, יהיה כל מה שנצטרך," הרגיע אבא, אבל אף אחד מהילדים לא נרגע.
בחשד רב הביטו הילדים במזוודה הפתוחה ובה חומר נגד יתושים, מזרונים דקים במיוחד ואוהל ישן (וקצת מסריח). אבא ואמא נראו מאושרים.
הדרך היתה ארוכה מאוד, ולמרות שאלותיהם של יעל ודוד, אבא ואמא לא אמרו להם לאן נוסעים. כעבור שעתיים הם יצאו מהאוטו אל נוף שומם וצחיח: מדבר יהודה.
"בני ישראל! ברוכים הבאים למדבר!" קרא אבא בחגיגיות.
"לא רוצה לצאת. חם כאן, ובא לי הביתה," יילל דוד.
אבא התעלם מהיללות של דוד. "לפני 3,200 שנה אבותינו יצאו ממצרים למדבר, והנה אנו, משפחת צוק, יוצאים למדבר וחוזרים עד פסח בני חורין!"
יעל נדהמה לשמוע ששום צימר לא מחכה להם, ודוד התעצבן כששמע שאין שום מחשב בסביבה.
"המשימה הראשונה שלכם היא להביא עצים למדורה!" קראה אמא בהחלטיות.
יעל ודוד עמדו המומים, אבל כשהבינו שאבא ואמא רציניים פנו בלית בררה לחפש מקלות וזרדים יבשים למדורה. מהר מאוד שניהם גילו שלקושש עצים לבד קשה הרבה יותר, כי אם צריך לאסוף בידיים מלאות הכל נופל ומתפזר. יעל לא רצתה לחבור ל"אח הכי מעצבן בעולם" אבל הבינה שהם חייבים לשתף פעולה, ודוד נאלץ להפר את הכלל שהמציא: "לא לעזור למכשפות", ויצא לעזור לאחותו לקושש עצים למדורה. כשחזרו יחד למאהל הם כבר גוועו ברעב. אבא ואמא סיימו לפרוק את כל הציוד מהרכב ולשבת עם כוס קפה שאבא בישל על הגזייה.
"אם הבאת את הגזייה, למה אנחנו צריכים את המדורה הזו לעזא…" שאגה יעל והשתתקה כשאמא הביטה בה במבט חמור שאומר שאסור לקלל.
"כן, עבדנו כמו חמורים בשביל קצת אש, ומתברר שהבאתם מהבית!" הסכים דוד עם אחותו לראשונה בחייו.
"זה שלנו," אמרה אמא והצביעה על הגזייה, "וזה שלכם," אמרה והצביעה על ערמת הזרדים העלובה. "הנה, הכנתי גם לכם." אמא הגישה לכל אחד שיפוד שעליו נקניקייה לא מבושלת וחצי פיתה קפואה.
יעל ניסתה להדליק את מדורת הילדים בהשגחתו של אבא, אבל האש כבתה כל הזמן בגלל הרוח. דוד עמד לידה עצבני ומותש, לא היה לו אפילו כוח לצחוק עליה, אז הוא פשוט התחיל לחפור בור באדמה ולשים בתוכו את הענפים היבשים. יעל ניסתה שוב להצית את האש.
"זה עובד!" קראה בהתלהבות כשהאש תפסה בעצים ומדורה קטנה צמחה בתוך הבור. הם ישבו יחד וצלו את השיפודים. טעם הנקניקיות היה מעדן, ולרגע היה נדמה שהם מחייכים זה לזה בניצחון.
לאחר מכן אבא לקח אותם לסיבוב באזור. הוא אמר שיוצאים ל"קניון", ולאחר ששמחו לחזור ל"עולם הנורמלי" התאכזבו הילדים לגלות שאבא התכוון לקניון שבו צוקים גבוהים במקום חנויות. אבא התקדם בקלילות בעוד יעל ודוד מתנשמים מאחור. כשיעל הסתבכה בטיפוס על הסלעים והייתה נראית די מסכנה, דוד קצת ריחם עליה כי באמת היה לה קשה. הוא התקרב ובשקט הושיט לה יד לעזור לה לסיים את המסלול.
הלילה ירד והם חזרו למאהל עייפים, ובמקום ללכת לישון הם קיבלו משימה נוספת: הקמת האוהל של הילדים.
"אין סיכוי שאני נכנסת לכאן! אני ישנה באוטו," הכריזה יעל.
" גם אני," אמר דוד.
"נראה לך? אתה תישן עם העקרבים והנחשים!"
"אוי, באמת, אל תדברו שטויות," אמרה אמא. "נחשים יש רק בקיץ."
אבא לא הסכים בשום אופן שמישהו יישן באוטו. דוד ויעל החליטו שהם מעדיפים לישון בשק שינה בחוץ במקום להשקיע בבניית אוהל. באמצע הלילה דוד התעורר מרעש חשוד.
"אבא!" הוא לחש, אבל אבא ישן עמוקות.
אבא!!!" קרא שוב.
"ששש…" אמרה יעל מתהפכת בשק השינה הוורוד שלה, ושוב נשמע הצרצור החשוד.
"שמעת את זה?" אמר דוד המודאג, "את חושבת שזה עקרב?"
"לא נראה לי," אמרה יעל, אבל לא נשמעה בטוחה כלל. "אולי זו חיה גדולה יותר. יש תנים במדבר."
"אלו בטח כלבים משוטטים," אמר דוד בפחד והחזיק את ידה של יעל.
"בחושך הכל נשמע מפחיד יותר," אמרה יעל. "זה בטח צרצרים."
"צרצרים? לא, זה ארבה, הרבה ארבה!"
"אמא'לה," ייבבה יעל. "תביא את הפנס שלך. מהר!"
דוד חיטט בתרמיל שלו והוציא את הפנס שהביא מהבית. הוא הדליק אותו, ואור קלוש לא גילה להם דבר. השטח היה ריק. "היינו צריכים לבנות אוהל," לחש דוד.
בבוקר אבא ואמא נתנו לכל אחד תרמיל כבד עמוס במים ובאוכל. דוד ויעל רטנו, לאף אחד מהם לא התחשק לסחוב תרמיל על הגב. כל המשפחה יצאה למסלול הליכה שהיה ארוך ומתיש. באמצע הדרך יעל התנדבה לקחת מדוד את בקבוק המים כדי להקל עליו. אחר הצהריים הם חזרו למאהל וקפצו מאושר כאילו שבו הביתה. הפעם אבא עזר להם להדליק את המדורה. לארוחת ערב אכלו תפוחי אדמה מהאש ומרשמלו שרוף לקינוח, וכשהחושך ירד אבא סיפור להם סיפור מפחיד שהצחיק את כולם.
"דוקא טיול מגניב," לחשה יעל, ודוד הסכים איתה.
למחרת בבוקר יעל ודוד החליטו לעשות הפתעה ולהכין יחד פנקייקס. אמא קרצה לאבא ואמרה שהיא נהנית לראות אותם משתפים פעולה יפה כל כך.
במכונית, בדרך חזרה הביתה, יעל ודוד ישבו שקטים, מהורהרים. עד לפני יומיים הם היו עושים הכל כדי לצאת מהמדבר בחזרה הביתה, אבל המדבר גרם להם להזיע יחד, לפחד יחד, לבנות יחד ואפילו ליהנות מזה. הם היו קצת עצובים לעזוב אותו, ושניהם רצו שהמדבר כאילו יחזור איתם.
"הם בסדר?" לחשה אמא כשראתה את ילדיה שקטים באופן מדאיג.
"הם מתרגלים לזה שהם משפחה וזה לא קל," לחש אבא.
"אבל מה יקרה אם נחזור הביתה והם ישכחו הכל?"
"אל תדאגי," אמר אבא, "תמיד נוכל לצאת לטיול נוסף…"
תמונה: http://www.freedigitalphotos.net