התפרצות

מאת איה גולדשמיד

"אבי, אתה רואה מה שאני רואה?" נשמעה צריחה מהדהדת.

"אני חושב שכן", ענה בחור צעיר בקול אדיש. "ברֵכת מים עם מזרקה מגניבה באמצע".

"אתה לא קולט?" הבחור הנרעש הצביע ביד רועדת.

"די, דוִד, הגזמת לגמרי", נשף אבי בחוסר סובלנות. "ברֵכת מים חמים, הבנו, באמת מיוחד. ריח בֵּיצים סרוחות היה תמיד הריח האהוב עליי".

"אבי, תבין", נעמד דוד מולו, "זה גייזר! גייזר אמיתי, תוצרת הארץ".

"אתה רציני?" כיווץ אבי את עיניו, נסחף אט-אט בהתלהבות. "אני לא מאמין. יש דברים כאלה בארץ?" "מול עינינו ממש!" דוד התמוגג. "גייזר קטן, אבל אמיתי! אמיתי כמו הגייזרים האדירים בחו"ל, המתפרצים מהאדמה כל כמה דקות, ומשפריצים לשמים סילונים של מים רותחים. תחשוב על כך שאנשים לא יודעים על זה. כזו פנינה למטיילים, ועוד ליד קיבוץ נגיש לכל מטייל".

הם התיישבו בסמוך לברֵכה, הוציאו כריכים והביטו מוקסמים בתופעת הטבע שובת הלב. ואז הם שמעו מאחוריהם את הקולות.

"המזכיר אמר שתסגרו את השיבר", דיבר מישהו בפני קבוצת פועלים, והצביע לעבר המזרקה. "הוא לא מעוניין שיזרמו מים בצינור. המזרקה הזאת סתם משכה הרבה מטיילים, וגרמה לקיבוץ הרבה כאב ראש".

"צינור?" קרב דוד לאיש, "זה לא גייזר טבעי?"

"אתם רואים?" הביט האיש בפועלים שלו. "כמו שאמרתי, הרבה מטיילים והרבה כאב ראש…"

עבודה תחת לחץ

הגייזר הוא מעין מים חמים המתפרץ מהאדמה, ונוסק אל-על בעמוד מרשים של מים חמים וקיטור.

השם "גייזר" מגיע אלינו מאיסלנד, שם נקרא הגייזר המפורסם בשם "גייסר", מילה שמשמעותה "לזרום" או "להתפרץ".

בואו ננסה להבין רגע מה גורם לגייזר להתפרץ.

מתחת לקליפת כדור הארץ, שעליה אנו מהלכים, נמצאת המַגְמָה. מדובר ב"מרק" של סלעים, המכיל גם מינרלים (חומרים טבעיים באדמה) ומתכות, שנמסו בטמפרטורה בלתי תיאמן של אלפי מעלות צלסיוס.

מֵי-גשמים מחלחלים בקרקע, וגולשים למעמקיה, עד שהם פוגשים בסלע המחומם על גבי המַגְמָה הלוהטת. המים מתחממים, חומקים החוצה דרך נקבים וסדקים בסלעים ו…קַבלו את מעיין המים החמים.

אבל כדי שנקבל גייזר אמיתי ולא סתם מעיין חם (כמו המעיינות בחמֵי טבריה ובחמת גדר), צריך שיימצאו מתחת לאדמה כמה תעלות צרות, המסתיימות בפתח צר על פני השטח.

במצב כזה, המים מתחממים מהסלעים שעל גבי המַגְמָה, "בורחים" במעלה התעלות הצרות, ומתקררים מעט. אבל המים בתחתית לא מצליחים לעלות גם הם. די צפוף שם, והמים הקרים מלמעלה לוחצים עליהם כמו מִכסה של סיר לחץ. הלחץ הולך וגובר, ואז העסק מאבד שליטה: המים שבתחתית הגייזר מגיעים לרתיחה, בועות אדים עולות מהתעלות, וחלק מהמים ניתזים החוצה.

ברגע שהלחץ יורד, מתחילה המסיבה. הקיטור והמים החמים מושפרצים מתוך האדמה בקצף לבנבן עוצר נשימה, והתיירים ממשיכים לצלם…

יש כאלו הקוראים לגייזר בשם "מעיין מזנק", וכשצופים בגייזר הסטרוקור באיסלנד, המזנק לגובה של 40 מטרים, מבינים מאיפה השם הזה הגיע.

היפהפה הנרדם

הגייזרים היא תופעת טבע נדירה למדַי. גייזר זקוק לתנאים מתאימים כדי להתפרץ, כמו, למשל, גשמים המומטרים לאורך השנה כולה, כך שמספיק מים יחלחלו למאגר המים שמתחת לאדמה.

שישה אזורים בעולם עשירים בגייזרים: פארק ילוסטון שבארצות הברית, איסלנד הקפואה, האֵזור הוולקני של טאופו באי הצפוני של ניו-זילנד, קמצ'טקה שברוסיה, אל טטיו שבצ'ילה והאי אומנק באלסקה.

פארק ילוסטון שבארצות הברית נחשב כ"ממלכת הגייזרים", עם כ-400 גייזרים בתשע בקָעות – מִספר הדומה למִספר הגייזרים בכל שאר העולם!

פעם היו גם בנבדה (אף היא בארצות הברית) שני אזורי גייזרים, אבל לפני 30 שנה בערך הם הושמדו.

תחנות כוח גֵיאוֹתֶרְמִיּוֹת, המייצרות חשמל באמצעות חום ממעמקי הקרקע, הוקמו במקום. האדמה הלכה והתקררה, ולגייזרים לא היה מספיק חם כדי להתפרץ. לפני מאה שנים נחצבה באר בשטח פרטי במדבר נבדה, ומים בחום של 200 מעלות צלסיוס פרצו מן האדמה בעוצמה רבה. חלפו השנים, ובשנות השישים שוב ניסתה חברה גֵיאוֹתֶרְמִית לחצוב באר לצורכי מחקר באותו האתר, ושוב פרצו מים באותה עוצמה ובאותו חום. הגייזר המלאכותי הראשון, שהלחץ ירד ממנו בעקבות חציבת הבאר החדשה, דעך לאטו והוא אינו פעיל עוד. לעומתו, הבאר השנייה הפכה לגייזר יפהפה מעשה ידי אדם, ששילוב של מינרלים, חום המים ואצה המשגשגת על הסלעים במקום – יצרו לו מראה חייזרי משהו. האתר – "פליי ראנץ' גייזר" שמו – נמצא בשטח פרטי מגודר, ולכן ניתן לחזות ביופיו רק ממרחק.

אז מסתבר שגם גייזרים עלולים למות. גייזרים נוספים הפסיקו לפעול לאחר שבני אדם השליכו לתוכם אשפה. אבל הסיפור של הגייזר הגדול של איסלנד הוא אחר לחלוטין. הוא התעייף באופן טבעי. משנת 1916 שקע הגייזר בתרדמה עמוקה, וזינק לעבר השמיִם רק פעם אחת נוספת, עשרים שנה מאוחר יותר.

מאז נשמע בקרבת הגייזר הגדול קול דממה דקה.

מדענים ניסו להעירו כשהגירו לתוך פיו טונות של אבקת סבון רותחת, אבל הוא עדיין לא גילה אות חיים.

אלפי תיירים זרקו במשך השנים אינספור חפצים לתוך הגייזר, כדי שאולי יתרום איזו הצגת בכורה, איזו התפרצות ראויה לשמה, אבל הגייזר ממשיך לישון. "עייפתי כבר מהתפרצויות", הוא מפהק, והתיירים עדיין מחכים.

הזקן הנאמן

הגייזר המפורסם בעולם נקרא "הזקן הנאמן", השוכן – איך לא – בפארק הלאומי ילוסטון שבארצות הברית. מדובר באֵזור בעל היסטוריה וולקנית מכובדת. במילים אחרות: הרבה הרֵי געש התפרצו שם, וזה תנאי חשוב ליצירת גייזרים. הרֵי הגעש מחממים את האדמה, יוצרים בה סדקים, המַגְמָה נשפכת כְּלבה,וגייזרים חדשים צצים לא פעם משום מקום.

הגייזר "הזקן הנאמן" בפארק מתגלה כטיפוס די עצבני, ומתפרץ בממוצע כל 91 דקות, למשך 3 דקות, כשהוא פולט 25 אלף ליטרים של מים, לגובה של 35 מטרים.

ומדוע זכה הגייזר בתואר הכבוד "נאמן"? משום שהוא מדויק בהתפרצויותיו, ומאפשר לתיירים הנרגשים לעמוד מוכנים, חמושים במצלמותיהם, ממש ברגע האמת. בהתאם למשך ההתפרצות האחרונה יודעים החוקרים לחשב כמעט במדויק מתי יתפרץ הגייזר הישיש בפעם הבאה.

ב-30 השנים האחרונות הצית המִסתורין במעמקי "הזקן הנאמן" את דִמיונם של החוקרים. אך מכיוון שלא נמצא שום אדם אמיץ דיו (או טיפש מספיק) שיסכים לקפוץ אל תוך הגייזר ולספר לעולם מה מתחולל במעמקיו, החליטו להוריד אל תוך הלוע ציוד אלקטרוני חדיש, שכלל מכשירי וידיאו ואמצעי מדידה של לחץ וטמפרטורה. התברר שטמפרטורת המים בתעלת הגייזר בעומק של 13 מטרים עומדת על 129 מעלות צלסיוס.

אולי תתפלאו לגלות כי בפארק גייזרים הרוחש מים רותחים, בוץ וגופרית מבעבעים – תמצאו חי וצומח השורדים את התופת. חיידק הגופרית, למשל, חי בטמפרטורה של 60 מעלות, ומשוגע על הגופרית, שאותה הוא זולל לתיאבון. החיידק הזה, אגב, אחראי על הריח המסריח, הדומה לריחן של בֵּיצים מקולקלות,העולה באפינו כל אימת שאנו קרבים למעיינות חמים, ועל הבוץ האפרפר שאנשים מורחים בו את גופם מטעמי בריאות.

העצבנות הרגה אותו

גייזר הוימנגו בניו-זילנד קבע שיא בשנת 1904, כשהתפרץ לגובה 457 מטרים!

הגייזר נוצר בשנת 1900, ובלט בהתפרצויות עוצמתיות מהרגיל. מפולת סלעים זמן קצר לאחר מכן אטמה את הגייזר לחלוטין. הגייזר העצבני ביותר הידוע בהיסטוריה כבר לא יתפרץ שוב.

הידעתם? פארק ילוסטון משתרע על שטח של 8,987 קילומטרים רבועים – יותר משליש שִטחה של מדינת ישראל!

מֵי-גשמים מחלחלים בקרקע, וגולשים למעמקים, עד שהם פוגשים בסלע המחומם על גבי מַגְמָה לוהטת במעמקי האדמה. המים מתחממים, חומקים החוצה דרך תעלות צרות, ומתקררים מעט. אבל המים בתחתית לא מצליחים לעלות גם הם, והמים הקרים מלמעלה לוחצים עליהם כמו מִכסה של סיר לחץ. הלחץ הולך וגובר, המים שבתחתית הגייזר מגיעים לרתיחה, בועות אדים עולות מהתעלות, וחלק מהמים ניתזים החוצה. ברגע שהלחץ יורד, מתחילה המסיבה. הקיטור והמים החמים מושפרצים מתוך האדמה