חבורה סודית ושמה ניל"י

כתבה: שירה רוזנק, בית ספר שדה כפר עציון

איירה: הילה דאבי

סבתא ציונה ישבה במרפסת כשלראשה כובע טמבל פרחוני. נכנסו לבית ופשושית התעופפה בזריזות למרפסת להודיעה לסבתא על בואנו. "אוו, לא שמעתי אתכם בכלל נכנסים, היום כל כך נעים שפשוט חבל להפסיד את הגזוזטרא".
"את המזוזה?" לא הבנתי, "לא מזוזה, גזוזטרא- פירושה מרפסת" הסבירה סבתא ציונה. "אני חשבתי שאת מתכוונת לגזוז מיוחד" צייצה פשושית. הרגשתי שאני כבר לא מבין דבר בשיחה. "קודם גזוזטרא, עכשיו גזוז, אתן מדברות סינית?!"
"יא-יא אף פעם לא טעמת גזוז?! זה משקה מנצח, במיוחד כשהוא מתוק, קר ומוגז", פשושית נהנתה רק מהמחשבה עליו. תוך שפשושית מתארת את נפלאות הגזוז נעלמה סבתא ציונה למטבח, דקות בודדות עברו עד שחזרה כשבידה לא פירות קיץ צוננים על גבי צלחת זכוכית כתמיד אלא חידוש מפתיע: על מגש מלבני שלוש כוסות בוהקות עם משקה מוגז צבעוני ומתוך כל כוס מציצה קשית ורדרדה. "היום גזוז!" הכריזה "תודה סבתא!" ענינו פה אחד. בחרתי לי כוס עם משקה אדום במיוחד, "יא-יא אתה נראה כמו צנון ענק!" צחקה פשושית "נשפך לך גזוז על כל החולצה"
"אם היו לך בגדים גם את היית כבר מזמן כיפה אדומה!" צחקנו כולנו ורוח נעימה של אחרי צהרים ליטפה את פנינו.

מעודי לא טעמתי משקה מרענן שכזה "הוא כמו קינלי אבל אחר"
"נכון" ענתה לי סבתא "גזוז הוא המשקה המוגז ששתו פעם"
"כשהגעת לארץ?"
"גם בזמן שעלינו ארצה שתו בארץ גזוז אך האמת שעוד הרבה לפני כן. כבר בזיכרון יעקב, מושבת העלייה הראשונה היו שלוש חנויות גזוז".
"עליה ראשונה?" שאלה פשושית, "זה כמו בטיולים כשיש הר גבוה?"
"לא" צחקה סבתא ציונה. "סיפורנו מתחיל עשרות שנים לפני קום המדינה. פעם בארץ בקושי גרו יהודים, רק מעטים היו בארבע ערים- ירושלים, חברון, טבריה וצפת. יהודים אלו שומרי מצוות ולומדי תורה היו, את פרנסתם קיבלו מכספי החלוקה- תרומתם הנדיבה של יהודי חוץ לארץ לאחיהם לומדי התורה שבארץ ישראל. באו ימים אחרים ורוחות חדשות נשבו בעם ישראל, יהודים רבים מחוצה לארץ ובתוכה החלו מחפשים עבודת אדמה. יהודים אלו עלו ארצה ופה הם נקשרו לציון ארץ האבות על ידי עבודת כפיים, לא יותר כספי תרומות. עוד חיפשו אותם יהודים- להקים תנוע רחבה, אליה יצטרפו יהודים נוספים, יחד ישוב העם לציון אחרי שנות גלות ארוכות וקשות".
"איזה גיבורים" התפעמה פשושית, "הם הצליחו להגשים את החלום?" שאלתי אני.
"קשיים רבים באו בדרכם. הארץ הייתה שוממה וחרבה, מחלות רבות תקפו אותם, עבודה הם בקושי מצאו והרעב היה מנת חלקם". "אוי לא!" קראה פשושית, "אל דאגה" השיבה סבתא ציונה, "רעבים הם לא נשארו לעד, לאחר תקופה לא ארוכה הגיע לעזור להם רוטשילד הברון- יהודי צרפתי עשיר ונכבד שעזר לחלוצים ממש כמו אב. מושבה אחת הייתה לו אהובה במיוחד- זיכרון יעקב, כשם אביו, בה הוא בנה גינות, נטע כרמים ולימים קבע כי שם ינוח מנוחת עולמים". "הברון רוטשילד בחר להיקבר דווקא בזיכרון יעקב?" התפלאתי כי איש חשוב זה בחר לו מושבה קטנה בארץ קטנטנה. "לא רק הברון רוטשילד קבור בזיכרון יעקב" השיבה סבתא ציונה, "ישנה עוד גיבורה שחיה במושבה ותוך כדיי מלחמת העולם הראשונה- מלחמה קשה ומרה היא מתה ושם נקברה." פשושית צייצה בהתרגשות, סבתא המשיכה: "שרה קראו לאותה בחורה תמירה. מתוך חרדה לגורל העם היהודי הפעילה משפחתה וקומץ מחבריה מחתרת סודית תוך כדי המלחמה. מטרתם הייתה לעזור לבריטים לשלוט בארץ ישראל במקום העותמאנים- השליטים הטורקים שנהגו בארץ ביד קשה. לחבורה סודית זאת הם קראו ניל"י, ראשי תיבות של.."

"נאמין יפה לבריטים יצליח!" צהלתי בשמחה, "איזה קשקושים" ניסתה פשושית את מזלה "נצעד יחדיו למען ישראל!".
"לא זה ולא זה" צחקה סבתא ציונה "אלא- נצח ישראל לא ישקר", "מה זה אומר בכלל? ראשי התיבות שלי היו מגניבים יותר" רטנתי
"פירוש הדבר הוא שלמרות כל הקשיים והטלטלות הנצחיות של עם ישראל תמשיך" הסבירה סבתא ציונה, "שרה ורבים מחבריה למחתרת נתפסו על ידי העותמאנים ונהרגו בידיהם. שרה קבורה, כמו הברון רוטשילד במושבת זיכרון יעקב של בני העלייה הראשונה". "וואו, איזה סיפור עצוב" נדמה היה שעיני פשושית מנצנצות, סבתא ציונה ליטפה את ראשה והוסיפה: "הסיפור של שרה גיבורת ניל"י לא נגמר עם תפיסת המחתרת ותום המלחמה. הסיפור שלה אין לו סוף כול עוד נצח ישראל לא משקר".

שבנו לטעום מהגזוז שהיה נדמה לנו לעוד יותר מתוק.

פתרון חידתמונה 2: המושבה היא זכרון יעקב והארגון הוא ניל"י

זוכים:      הודיה, מוריה ונתנאל יונגר מפתח תקווה

חידתמונה 3:

את פניהם של העולים החדשים שהגיעו לישראל קיבלו יריעות בד שהיו להם לבתים.

1. כיצד נקראו מושבות האוהלים?
   2. באילו שנים ישבו שם העולים?

פתרונות יש לשלוח לכתובת yayabashvilim@gmail.com
בין הפותרים נכונה יוגרל כרטיס כניסה משפחתי לאמת הביאר

תמונה: freedigitalphotos.net/