רות ביתן-כהן
בתקופת בית המקדש השני, עם ישראל היה מפולג לקבוצות ולכתות דתיות רבות. בנוסף, בין היהודים היו חילוקי דעות קשים ביחס לשלטון הרומי שהיה בארץ: האם לתמוך בו? האם למרוד בו? – כל אלה פיצלו את העם וליבוּ את השנאה, שגררה קרע עמוק. המצב הידרדר להלשנות חמורות של יהודים על אחיהם בפני השלטון הרומי, כפי שמתואר במסכת גיטין (נה ע"ב) במעשה קמצא ובר קמצא – שני יהודים שהסכסוך ביניהם גרם לאחד ללכת ולהוציא דיבה על כל העם מול השלטון הרומי, ובגלל הדיבה הזו נחרב בית המקדש.
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
עשיר אחד ערך סעודה גדולה בירושלים. הוא שלח את משרתו להזמין לסעודה את חברו הטוב – קמצא. הלך המשרת, ובטעות הזמין את בר-קמצא, שהיה שנוא-נפשו של העשיר. בר-קמצא לא הבין מדוע הוא הוזמן לסעודה – הרי העשיר שונא אותו, אבל הוא חשב שהעשיר מעוניין להתפייס עמו, ולכן הגיע לסעודה. משראה העשיר את בר-קמצא בסעודה, הוא הורה לו להסתלק מיד. בר-קמצא המופתע ביקש מהעשיר שיניח לו להישאר, ובתמורה אף הציע בסופו של דבר לשלם לו את דמי כל הסעודה, ובלבד שהעשיר לא יכלימנו. אך העשיר תפס אותו בידו וגירש אותו בבושת פנים, לעיני כל הנוכחים.
בר-קמצא לא השלים עם העלבון. חמתו בערה בו: "הרי בסעודה ישבו כל חכמי ישראל ולא מנעו מבעל הבית לגרש אותי!" הוא החליט לנקום וסיפר לנירון, הקיסר הרומי, שהיהודים מורדים בו. אך הקיסר לא האמין לדבריו, וכדי להוכיח את אמתות דבריו, הציע בר-קמצא לקיסר הצעה: "שלח ליהודים קרבן במטרה שיקריבו אותו, אבל תראה כי בסופו של דבר הם לא יעשו כך!" הקיסר קיבל את ההצעה ושלח ביד בר-קמצא עגל משובח לקרבן. בדרך לירושלים הטיל בר-קמצא בקרבן מוּם קטן, מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו. ואכן כך היה: הקרבן הפסול היווה הוכחה לקיסר כי היהודים מורדים בו, והניעה אותו להחריב את בית המקדש ואת ירושלים.
אך לא רק שני בתי המקדש נחרבו ב-ט' באב. במסכת תענית, מציינים חז"ל שלוש פורענויות נוספות שאירעו לעם היהודי בתשעה באב: ביום זה גזר ה' על יוצאי מצרים שלא יזכו להיכנס לארץ ישראל, בעקבות חטא המרגלים. פורענות נוספת היא נפילת בֵּיתר – עיר שהייתה המרכז היהודי החשוב ביותר בימי מרד בר-כוכבא (135 לספירה). פורענות שלישית אירעה כאשר ירושלים נחרשה שתי-וערב וכוסתה במלח לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא. שליטי רומי עשו זאת על מנת למנוע שלטון והתיישבות יהודית בארץ. על פי המסורת, גם צו הגירוש של יהודי ספרד נחתם בתשעה באב (בשנת 1492).
ומהעבר הרחוק להווה: אירוע טראומתי נוסף שהיה אמור להתחיל ב-ט' באב תשס"ה (2005) הוא פינוי תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם, אלא שלבקשת הרב הראשי לישראל הוא נדחה ליום המחרת.
בתשעה באב נוהגים מנהגי אבלות ואסורים בחמישה איסורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. כאשר פוגשים מכר או חבר לא מברכים אותו לשלום. בבית הכנסת נוהגים לשבת על הארץ ולומר קינות.
בליל תשעה באב קוראים במגילת איכה (ויש הקוראים אותה אף בבוקר, לאחר תפילת שחרית). מגילת איכה היא מגילת קינה וצידוק הדין, העוסקת בחורבן בית המקדש הראשון וממלכת יהודה (586 לפנה"ס). על פי חז"ל, היא נכתבה בידי ירמיהו הנביא. שמה של המגילה ניתן לה על פי המילה הפותחת את הפרק הראשון – "איכה" – כלומר מילת השאלה "איך?" המגילה מחולקת לחמישה פרקים שהם חמש קינות. שלוש מתוכן פותחות במילה "איכה" ומסודרות לפי סדר הא"ב.
לאורך כל המגילה מכונה עם ישראל (וירושלים) "בת ציון", ומתואר כאישה אלמנה או נידה, שהקב"ה עזבהּ ונטשהּ. תיאור זה הוא ההפך המוחלט מהתיאור במגילת שיר-השירים, שבה מתואר הקשר שבין עם ישראל לקב"ה כקשר של אהבה והשתוקקות.
המגילה מסיימת במילות פורענות: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (איכה ה כב), אולם נהוג שלא לסיים את הקריאה במילים אלה, אלא לחזור על מילות הישועה והגאולה שנאמרו בפסוק הקודם, מתוך תקווה לאהבת חינם בינינו שתביא לגאולה ולהקמת בית המקדש: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".