כתבה: פנינה גפן
לפני כחודש, ממש לפני פורים, נחתו בישראל 17 יהודים שעזבו את תימן ועלו לארץ. למרות שמדובר על מספר מצומצם של עולים, סיפור הגעתם לארץ עורר התרגשות רבה בארץ בגלל סגירת מעגל העליה: עליית יהודי תימן הושלמה והגיעה לסיומה. בתימן לא נותרו עוד קהילות יהודיות, מלבד 50 יהודים פזורים, מבוגרים ברובם, שאינם מעוניינים לעלות. "זהו רגע הסטורי ומשמעותי לעם ישראל. מדינת ישראל הביאה את המשימה להעלות את יהודי תימן לסיומה" אמר יושב ראש הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי.
בשקט ובחיפזון
מבצע העליה היה חשאי ביותר בגלל אופיה של תימן, מדינה איסלאמית בעלת שלטון רעוע. בשנים האחרונות יהודי תימן סבלו מהתנכלויות לא מעטות ואף ספגו פגיעות בנפש. הסוכנות היהודית אירגנה את העליה שנראה כאילו הוציאו אותו מסיפורי הרפתקאות. ממש כמו ביציאת מצרים, העולים יצאו בחיפזון רב, ובעיקר – בשקט ובסודיות רבה. הם לא נפרדו מהשכנים המוסלמים שלהם, וכמובן לא סיפרו להם לאן מועדות פניהם. מתימן הם טסו כתיירים לערב הסעודית, ומשם המשיכו אל ירדן. מירדן הם כבר צפו אל הארץ המובטחת והגיעו אליה, לשמחת ליבם של ממתינים רבים ונלהבים שחיכו להם בשדה התעופה.
מבצע העליה, שנקרא "מקצה תימן", העלה לארץ לא רק את העולים עצמם אלא גם נכס נגיר ויקר – ספר תורה עתיק בן 800 שנה. על פי מסורת הקהילה, יהדות תימן קיימה חיים יהודים תוססים במדינה זו כבר אחרי חורבן בית ראשון. עדויות ממשיות אפשר למצוא במצבות יהודיות עתיקות בנות יותר מ-2000 שנה. יהודי תימן ניהלו את חייהם ומנהגיהם באופן עצמאי, כמו נוסח התפילה, הטעמה ייחודית וכו'. למרות זאת, במשך ההסטוריה הם שמרו על קשר רציף עם קהילות יהודיות ברחבי העולם, ויש עדויות כתובות בצורת מכתבים שנשלחו בין הקהילות. אחת האיגרות המפורסמות בנוגעות לקהילה זו 'איגרת 'תימן' שכתב הרמב"ם אל יהודי הקהילה, כשהיו שרויים במצוקה קשה וברדיפות.
קיבוץ גלויות
משדה התעופה הגיעו העולים אל באר שבע, אל מרכז הקליטה 'נורית'. במרכז הקליטה נמצאים יחד עולים חדשים שהגיעו מרוסיה, ארה"ב, קולומביה, אתיופיה, צרפת, גרמניה, קובה ועוד. ממש קיבוץ גלויות. למרות שבמקום יש בליל שפות, מי שמגיע לבית הכנסת מתפלל באותה שפה – בית הכנסת המקומי והעברית מאחדים את כולם. הילדים מתגברים מהר יותר על מכשולי השפה באמצעות משחק. סווטה ומרים מציירות עם אניטה ויניאל, חוויאר ופייר משחקים נגד טסאו ואבייה. כדורגל, תופסת, וצביעה משותפת הם שפה בינלאומית. ובתוך כל מגוון השפות, המנהגים והצבעים השונים – לכל אחד יש את הייחוד שלו, שבא עם התרבות והמורשת שלו. הילדים שהגיעו מתימן, למשל, יודעים לקרוא הפוך באותה מהירות שבה הם קוראים גם כרגיל. יוסף, אחד מילדים העולים, אף יודע קטעים נרחבים מהתורה והמגילות בעל פה. ככה זה כשלומדים יחד סביב אותו שולחן עם ספר אחד. לפעמים לומדים מזה אפילו יותר.
כאן אנחנו בין יהודים
חג הפורים שנחגג רק לאחרונה, היה הפורים הראשון של עולי התימן לא רק בישראל, אלא גם מחוץ לבית. כאן, בישראל, אולי מובן מאליו שאנחנו מתחפשים ויוצאים לרחובות בצהלה. אך בתימן, נהגו להתחפש ולהישאר בבית, לחגוג בשקט. סביב היהודים היו שכנים מוסלמים לרוב שלא תמיד אהבו את המנהגים של היהודים.
משה דהרי ויחיאל זינדאני הם חלק מחבורת עולי תימן. הם מדברים עברית מצוינת ולפעמים גם משתמשים בביטויים תנ"כיים. נשותיהם לא מדברות עברית, אך עם עלייתן לארץ, יחלו ללמוד באולפן, יחד עם עולים אחרים. משה ויחיאל השאירו מאחוריהם רכוש רב אך אינם מצטערים שעזבו את הכל. "היה לנו הכל שם", הם אומרים, "אוטו, כסף ובתים, אבל אין יהודים. כאן אנחנו בין יהודים, הילדים ילכו בכבוד לבית הספר. לא נתגעגע לתימן". אחת מהעולות הותיקות, שהגיעה לפני מספר שנים לארץ, מסכימה איתם. "בתימן יש אולי שמחת לב ומזג אוויר טוב, אבל המצב הכלכלי קשה. כל מי שיכול, צריך להזדרז ולצאת משם. מסוכן שם מאוד. המקום שלנו בישראל, זו הארץ הכי טובה בעולם".
בני חורין אמיתיים
למשה, יחיאל, יוסף ולכל החבורה שעלתה מתימן מצפה תהליך ארוך של התאקלמות בארץ. הכל הולך להיות שונה – התרבות, השפה, הרחובות, חיי היום-יום, החינוך. הם ידעו שיהיה קשה, אך למרות הכל, בחרו להשאיר הכל מאחור ולעלות לארץ. הם יכלו לבחור ולהישאר עם הידוע והמוכר אך כמו בסיפור ההסטורי שלנו, הם יצאו אל הלא נודע וחצו בדרכם מדבריות אל הארץ המובטחת. בפסח הקרוב, הם ישבו עם משפחותיהם, יסבו, וירגישו בני חורין אמיתיים. וכשכולם יגידו בהגדה 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים', נדע שיש בינינו כאלה שעבורם זה לא משל.