על פי התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף קד עמוד ב
ערכה והוסיפה הערות (מיותרות לגמרי): תמר הירדני
אחרי חורבן בית המקדש, נפלה ארץ ישראל בידי הגויים ובני ישראל גורשו ממנה בבושת פנים. המעטים שנשארו הפכו למרמס ולביזיון, ומי שחשקה נפשו בעבד, היה חוטף לו יהודי, ואין פוצה פה ומצפצף (חוץ מכמה זרזירים, אבל זה לא נחשב).
איתרע מזלם (שזו דרך מליצית לומר: נתקעו עם מזל נאחס) של שני יהודים שטיילו בהר הכרמל (בימים שבהם הוא עוד לא היה שרוף עד עפר), והם נִשבו על ידי סוחר עבדים. הסוחר מיהר לכבול אותם בשלשלאות והוביל אותם בשיירת עבדים לאלכסנדריה שבמצרים. למרות מצבם העגום, סירבו השבויים לאבד את אמונתם באלוקים, והאמינו שיקרה להם נס והם עוד יינצלו מעבדות (האמת היא שלא הייתה להם שום סיבה לאופטימיות, בהתחשב במרמס ובביזיון, אבל ככה אנחנו היהודים – אופטימיים בכל מצב).
כשיצאה השיירה למצרים, רכבו השובים אכזרי הלב על גמלים, בעוד השבויים המסכנים כיתתו את רגליהם הפצועות באדמה הקשה (הם אמנם ניסו לעודד את עצמם בשירי מורל, אבל ירדו מזה כשהעבדים האחרים לא הצטרפו משום מה, ואף החטיפו להם מכות). שני היהודים הובלו בראש הטור, מפני שהיו הבריאים מכל העבדים (היאך, אין כמו צ'ולנט טוב לגוף ולנפש). אמר אחד מהם לחברו: "ראה את העקבות המעניינים שלפנינו." הנמיך השני את עיניו, הביט בעקבות הרבים שלפניו והנהן בראשו (ככה אנחנו היהודים – בעיצומה של טרגדיה אנושית מבהילה, אנחנו פשוט שוקעים לנו במחקר אקדמי). מנהיג השובים, שרכב על גמל לידם, הביט אף הוא בסקרנות בעקבות, אך לא הבחין בשום דבר יוצא דופן. "אתה צודק!" פסק היהודי השני, "אפשר לראות בבירור שהגמל שעבר פה לאחרונה היה עיוור בעין אחת."
"נכון מאד," השיב הראשון, "ולא רק זה, אפשר גם לומר בוודאות שמצדו האחד היה תלוי נאד של יין, ומצדו השני נאד של שמן" (ומדוע לא נאד של אייס-קפה ונאד של נוזל כביסה? – זו תעלומה בפני עצמה). "ללא ספק, אחי," אישר היהודי השני, "וכמובן שאפשר לזהות כי יש שני בעלים לגמל הזה, אחד יהודי ואחד נוכרי."
שמע את השיחה מנהיג השובים ופרץ בצחוק רועם. "עם קשה עורף אתם," סינן בין פרצי הצחוק (מה הקשר לזה שאנחנו קשי עורף? חוצפן אנטישמי שכמותו), "יהודים משוגעים! על אילו שטויות אתם מדברים? מניין לכם כל המידע הזה?"
"אם אינך מאמין שצודקים אנחנו," השיבו לו היהודים, "הדהר את גמלך קדימה, חפש את הגמל עליו דיברנו, ובדוק אם טעינו."
"כך אעשה!" צחק שוב המנהיג והריץ את הגמל שלו קדימה. לאחר כשעתיים הוא חזר, כשמבט תדהמה ויראת כבוד נסוכים על פניו. "אכן צדקתם," מלמל, "דהרתי על הגמל שלי והנה פגשתי בגמל עיוור בעין אחת, שנאד יין לו מזה ונאד שמן לו מזה, ושני בעלים לו – אחד יהודי ואחד נוכרי. אם תגלו לי כיצד ידעתם זאת, אשחרר אתכם בעושר ובכבוד" (הם היו מסתפקים כמובן ב"אשחרר אתכם", אבל אם האיש רוצה לחלק להם גם עושר וכבוד, אז בכיף, למה לא).
"פשוט מאוד," השיבו היהודים (באמת ממש פשוט, בשלב הזה כולנו הרי כבר מבינים הכול), "כשצעדנו על השביל, ראינו שהעשבים בצדה האחד של הדרך היו לעוסים ונגוסים, ואילו העשבים בצד השני היו שלמים. ברור היה שהגמל שליחך את העשבים בדרך הזו היה עיוור בעין אחת, ולא ראה את העשבים שבצד השני" (עיוור וגם טיפש, יש לציין – לא עלה בדעתו להזיז את הראש, ולבדוק אם יש גם בצד השני כמה עשבים טעימים?)
"את היין והשמן הבנו מיד," הוסיף היהודי השני, "כאשר הבחנו שצדו האחד של השביל רטוב אך נקי, ואילו צדו השני של השביל רטוב ושמנוני. ברור היה שהלך לפנינו גמל, שהיטלטל אנה ואנה. היין שניתז מנאדו האחד נספג באדמה, ואילו השמן שניתז מנאדו השני צף על פניה" (מקרה מובהק כמובן של אייס-קפה ונוזל כביסה, אבל לא נקלקל).
"ומה לגבי הבעלים?" שאל מנהיג השובים בלהיטות, "כיצד ידעתם שהאחד יהודי והשני נוכרי?"
נאנחנו היהודים אנחה גדולה. "יהודים אנו," אמרו, "ומכירים את החוק שגזרתם, שעל פיו כאשר צועדים יהודי ונוכרי על דרך אחת זה מול זה, חייב היהודי לפנות מיד את הדרך לנוכרי. עקבות הגמל הראו לנו כי לא פעם הוא הורחק מהשביל ופינה אותה בפני אחרים. זה היה, כמובן, כאשר הובל בידי בעליו היהודי. בפעמים אחרות, לעומת זאת, הובל הגמל בידי בעליו הנוכרי, ואז הלך בגאווה במרכז הדרך, ולא סר ממנה אף לרגע" (לא היה עדיף שהנוכרי יוביל את הגמל כל הדרך ויחסוך את העיכובים האלה? ברור שהיה עדיף, אבל אז לא היה לנו סיפור יפה).
נשק מנהיג השובים הנרגש על ראש שני היהודים (דבר שהבהיל אותם עוד יותר מאשר החטיפה והשבי גם יחד), הביא אותם לביתו, ערך לפניהם סעודה גדולה ורקד לפניהם, כשהוא שר: "ברוך שבחר בזרעו של אברהם, ונתן להם מחוכמתו" (הלו, מי ביקש ממך לרקוד? פדיחות). בסוף הערב הוא נפרד מהם לשלום, ושלח אותם לחופשי (זה כבר יותר נורמלי. סוף טוב – הכל טוב).
