כתובת אש -

כתבה: פנינה גפן

איירה: הילה דאבי

"אצ'יקיקי-קוקו-צ'יקיקו-קוקו!"

"אבולה-בולה-בולה-אבולה-יה!"

הגרון שלי כבר היה צרוד אבל המשכתי לצרוח, מזיע, כשכל החניכים שלי מקיפים אותי ושואגים אחריי בהתלהבות. מוצאי שבת ארגון, עמדנו באמצע הכיכר העירונית הגדולה בחולצות תנועה ועם לפידי אש. כל הסניף כבר היה שם, וכל שבט דאג לצרוח חזק יותר מהאחרים.

הייתי מותש מהחודש האחרון. לא קל להיות מדריך, תאמינו לי. פעולות, יישומי נושא, צביעת קירות, צ'ופרים, ותוך כדי כל זה הלימודים שלי והאימונים לקראת טורניר הכדורסל שחיכה לי מיד אחרי שבת. אבל זהו, היה חודש מוצלח, הצטרפו חניכים חדשים ואנחנו על קו הגמר. אוטוטו מדליקים כתובת אש ומכריזים על השם של השבט החדש.

"איפה הצ'ופרים?" שאלה אותי רחלי, שהדריכה איתי בצוות.

"לא יודע. לא הבאת אותם?"

"הם אצלך בבית!" נרעשה רחלי. "שכחת אותם?!"

נכון. הם אצלי בבית. ישיבת הצוות האחרונה הייתה אצלי, ורחלי השאירה לי את הצ'ופרים המושקעים כדי שנניילן אותם. טיפלתי בזה, ושמתי הכל בשקית, אבל… פשוט ברח לי מהראש. הייתי מבקש מאבא שלי להקפיץ לי את זה, אבל ההורים שלי לא היו בבית. אוף.

רחלי כמעט בכתה. "אני לא מאמינה… חייבים לתת את זה הערב, עבדתי על זה כל כך קשה."

היא באמת השקיעה המון. הכינה מחזיקי מפתחות עם צילום אישי וסוכריה לכל חניך. אין מצב שנוותר על זה.

"את יודעת מה? אני הולך להביא את זה. ייקח לי עשר דקות מקסימום בריצה מהירה."

"אבל מפקד האש עוד רגע!"

"אל תדאגי. ראש העיר מדבר, ואז הקומונרית ואז נציגות מהמחוז… אני אגיע בזמן, יהיה בסדר. רועי!" קראתי לחניך הכי קולני שלי. "אני טס להביא משהו דחוף מהבית, אתה ממשיך את המורלים, כן?"

רועי אפילו לא ענה לי, רץ אל מרכז המעגל והתחיל לשאוג: "איי, בי, איי-בי-סי, מעלות שברו ת'שיא!"

רצתי בלי להפסיק. הזעתי כמו מטורף אבל המשכתי לרוץ כמו משוגע עד שהגעתי הביתה, מתנשף בקושי. תפסתי את השקית וטסתי בחזרה החוצה, לא לפני ששתיתי שלוש כוסות מים ברצף.

שני רחובות לפני הכיכר עמדתי לפני מעבר החציה בחוסר סבלנות. עוד רגע ואני שם. ריח מוזר עלה באפי, פתאום. הפניתי את ראשי, והבחנתי בשובל עשן שחור שיוצא מחלון אחד הבתים ברחוב. בית קטן, ישן ומתקלף. אני לא יודע למה, אבל הרגליים שלי הובילו אותי לבית הזה.

ניגשתי לדלת ופתחתי אותה אפילו בלי לדפוק. בסלון קטן וכמעט ריק ראיתי תנור חימום עומד צמוד לספה מרופטת ולהבות אש עולות ממנה. איש קשיש ישב ליד השולחן והשתעל קשות. הבנתי שאם הוא ימשיך לשאוף את העשן זה לא ייגמר טוב. "בוא," ניגשתי לאיש ונתתי לו את ידי. הכי חשוב עכשיו זה אוויר לנשימה, אמרתי לעצמי. זה מה שצריך לעשות, קודם לצאת.

האיש נגרר בצעדים קטנים ולא הפסיק את שיעוליו. כשכבר היינו בחוץ, מיהרתי לחייג למכבי האש. הם היו שם בתוך כמה דקות ואמרו שזה נס שעברתי שם. מי היה יודע איך זה היה נגמר אילו היו מתקשרים אליהם מאוחר יותר.

האמבולנס הגיע כמה דקות אחר כך.

"אתה הנכד?" שאל הפרמדיק.

"לא, סתם במקרה עברתי כאן," אמרתי.

"כל הכבוד. הצלת כאן נפש," הוא טפח עליי טפיחה חזקה כל כך שכמעט הזיזה לי עצם בשכמה.

מהשיחה עם אנשי מד"א הבנתי שהוא איש בודד. חי לבדו. התנור לא חימם מספיק, לכן הוא קירב אותו אל הספה. האמבולנס נסע ואני נותרתי שם לבד. למרות האש הכבויה הריח החריף עדיין עמד באוויר. רק אחרי שנהיה פתאום שקט, הרגשתי איך הלשון שלי יבשה. הייתי חייב מים. נכנסתי לבית של הקשיש וניגשתי למלא לעצמי כוס מים. הסתכלתי מסביב. הברז לא הפסיק לדלוף והחרסינות היו קצת שבורות. בארונית הקטנה היו רק חצי כיכר לחם וכמה מלפפונים. הווילונות הכהים והריח הכבד העידו שהרבה זמן לא היה בבית זוג ידיים מנקות.

מרחוק שמעתי המולה רועשת. סגרתי את הדלת מאחוריי והתחלתי שוב לרוץ לכיוון הכיכר. עוד לפני שהגעתי הבחנתי בכתובת אש, מתנוססת בגאון, גדולה ובוערת. הפסדתי את ההדלקה. לא הייתי שם.

רחלי נופפה אליי יד מתוך מעגל הומה. "איפה היית? אמרת שזה יהיה מהר!"

"סליחה, היה משהו בדרך." התנצלתי. "מקרה חירום."

"משהו יותר חשוב מלהיות בכתובת אש?" שאלה רחלי ולקחה את השקית מהיד שלי.

"האמת, היה לי לא מעט אש בדרך…" מלמלתי.

"מה?" רחלי הסתכלה עליי באי הבנה.

"לא משנה," אמרתי. "אני אספר לך אחר כך."

חילקנו את הצ'ופרים וכולם המשיכו עם המורלים בגרונות ניחרים, למרות שהכל נגמר. אני לא יודע מה הפסדתי, אבל אני יודע שכבר יש לי רעיון ליישום נושא בפעילות אמיתית בשטח.