טעם של פעם
"ברוך אתה, ה' מלך העולם, בורא פרי העץ".
כך אנחנו מברכים בכל פעם שאנו מכניסים לפינו פרי. חשבתם פעם על משמעותה של ברכה זו? הרי כיום אנחנו בקושי מצליחים לראות את הפֵּירות על העצים, ומבחינתנו, הם באים מהמרכול או מהשוק. מרבית העצים שאנו רואים אינםעצי פרי. עבורנו, הפֵּירות והירקות הם עוד מוצר צריכה – חשוב, אבל בהחלט מוצר, ממש כמו גבינה, קורנפלקס וקולה.
אם תשאלו את סבא וסבתא שלכם (ואולי גם את אבא ואמא), הם יספרו לכם שפעם, לא כל כך מזמן, היו קונים פֵּירות וירקות על פי העונה. כשהיו מלפפונים ועגבניות, אז היו, וכשלא – אז לא. גם הפֵּירות התחלקו בצורה ברורה מאוד:אבטיחים וענבים בקיץ, תפוחים ותפוזים בחורף. היום הכל התערבב. התפוחים, העגבניות והמלפפונים נמצאים על שולחננו מִדֵּי יום. גם עונת הענבים מתחילה מִיָּד לאחר הפסח, ומסתיימת אֵי–שם בחנוכה. אבטיחים קטנים מצויים בחנויותלאורך כל השנה, ואפילו מלונים ותפוזים ניתן למצוא בכל עונה – אם מחפשים מספיק טוב. לכאורה, עניין מבורך. הצלחנו להתגבר על חוסר הוודאות המלווה את החיים החקלאיים. אנחנו בעולם המודרני רגילים לקבל מה שאנחנו רוצים מתישאנחנו רוצים. איננו מוכנים להתמודד עם חוסר ודאות או עם אסונות טבע.
אז נכון,יש לנו פֵּירות וירקות כל השנה, אבל אנחנו גם מפסידים מכך לא מעט. לעגבניות בימינו אין את אותו הטעם שהיה להן לפני 20 שנה. גם החסה, הפִּלפל והתפוחים רק מזכירים את הטעם האמיתי שלהם. עלי התיבול – הפטרוזיליה,הנענע והגד (כוסברה) – הפכו להיות בלתי אפשריים לאכילה בשל התולעים ששורצות בהם. בקיצור – חשבנו שניצחנו את הטבע, אך טעינו, ובגדול.
רק בישראל
יום הולדת לאילן הוא המצאה יהודית מקורית. אין אף עם שחוגג את ראש השנה לפֵּירות, לירקות ולחיטה. מצד שני, אין עוד עם שמאמין בקדוש ברוך–הוא והולך בדרכיו. רק עם ישראל מאמין שהטבע שבו חורשים, זורעים, משקים, זומריםוקוטפים – מנוהל על ידי הקב"ה. לכן אנחנו מצוּוִים לזכור זאת. משעה שאנו עובדים בשדה, אנחנו מזכירים את הקב"ה ואת אמונתנו בו. וכמו שבכל שנה אנחנו חוזרים על מעמד הר סיני (בשבועות), חוגגים את יציאתנו ממצרים (בפסח)ואבלים על חורבן בית המִקדש (ב–ט' באב), כך בכל שנה אנחנו מזכירים את מה שברור רק לנו: שכל מה שיש בעולם – שייך לקב"ה, וגם כאשר אנחנו עובדים בטבע, אוכלים ממנו ונהנים ממה שיש לו להציע – אנחנו לא שוכחים מי המקור של כל הטוב הזה.