מעפיל פצוע מהאונייה אקסודוס מובל על ידי חיילים בריטיים

כתבים צעירים: רזי כהן הולנדר

אף אחד מ־4,500 נוסעי אוניית אקסודוס לא דמיין את הדרמה שתתחולל בהגעתה של האונייה לחופי הארץ. הקרבות עם הבריטים והגירוש בחזרה לאירופה לא הכניעו את רוחם של המגורשים שהתעקשו להגיע לישראל בכל מחיר. רזי כהן הולנדר מביאה את סיפורה של אוניית המעפילים המפורסמת, שהיא גם חלק מסיפורה המשפחתי

כשסבא רבא שלי עמנואל החליט לעזור לנוער שורד שואה להעפיל באונייה לא חוקית אל ארץ ישראל, וכשבאותו זמן במקום אחר סבתא רבתא שלי טולה החליטה גם היא לעלות על אותה הספינה, שניהם בטח לא תיארו לעצמם ששנים אחר כך הנינה המשותפת שלהם תכתוב עליהם כתבה לעיתון, עליהם ועל הספינה המפורסמת שסייעה להקמת מדינת ישראל, אקסודוס.

אונייה על שם יציאת מצרים

סיפורה של אקסודוס, אוניית המעפילים המפורסמת, התחיל כאשר אלפי פליטים יהודים מכל אירופה שעברו את המלחמה החליטו שהם לא מוותרים על העלייה לארץ ישראל. שרידים של משפחות וצעירים בודדים נאספו באירופה ויחד חלמו והתכוננו, התאמנו ולמדו עברית וחקלאות, הכל על מנת להגשים את חלומם לעלות לארץ ישראל. בהם הייתה גם סבתא רבתא שלי, טולה קליינר.

היא הייתה ניצולת אושוויץ שנותרה כמעט יחידה ממשפחתה. במלחמה עברה את פוגרום קילצ'ה שבו פולנים התנפלו על פליטים יהודים בימים שאחרי המלחמה. גם אחרי שאיבדה את משפחתה, את התקווה היא מעולם לא איבדה, וברור היה לה שהיא תעלה לארץ ישראל. היא רק עוד לא ידעה כמה קשה תהיה הדרך לשם.

באותה התקופה הבריטים שלטו בארץ, והוציאו ספר חוקים הידוע בכינויו 'הספר הלבן', שכלל חוק האוסר על הפליטים היהודים לעלות ארצה. היישוב היהודי ברשות דוד בן־גוריון נלחם בספר הלבן והצליח להביא יותר משבעים אלף איש באוניות בלתי חוקיות לחופי הארץ. רובם המוחלט נתפסו בידי הבריטים ונכלאו במחנות מעצר בקפריסין.

במבצע חשאי רכשו שליחי ה'הגנה' מהארץ ספינה אמריקנית שתתאים למבצע העלייה. היתרון שלה היה שהיה לה גחון שטוח, כך הייתה לה אפשרות להגיע עד החוף בלי להזדקק לסירות שיעבירו אלפי בני אדם מהים. הם בחרו לספינה את השם המרשים אקסודוס, או בשמה העברי 'יציאת אירופה', כדי לקשר את מבצע העלייה לאירוע ההיסטורי של יציאת מצרים המוכר ליהודים ולנוצרים בעולם כולו.

שירים על הסיפון

האונייה הפליגה מנמל סט בצרפת ב־11 ביולי 1947 בשעה חמש לפנות בוקר. היא הייתה מיועדת ל־1,000 איש אך בפועל העלו עליה 4,500 איש בצפיפות גדולה: חמישה נוסעים לכל דרגש שינה. כמה בחורים צעירים נבחרו לפקד על הספינה: אייק אהרונוביץ' המפקד שהיה רק בן 23, הקצין הראשון של האונייה ביל ברנשטיין בן ה־24 ומפקד המבצע יוסי הראל. נוסף עליהם עלו על הספינה מתנדבים צעירים מהארץ ומחו"ל, אנשי תחזוקה ומדריכים של הילדים והנוער. במדריכים היה גם בחור צעיר מהארץ ושמו עמנואל הולנדר, שכבר קודם הדריך וליווה במסירות בני נוער פליטים ששרדו מן השואה, והיה אהוד מאוד על חניכיו. משפחתו של עמנואל עלתה גם היא מפולין בתחילת המלחמה למזלו הטוב, אך מצוקתם של בני עמו שעברו את השואה הכאיבה לו והוא הקדיש את ימיו לעזרה לנערים אלו שברובם נותרו יחידים ממשפחתם והיו זקוקים לתמיכה רבה.

באותו לילה שלטונות הנמל הצרפתי הודיעו שאינם מאשרים את יציאת הספינה מהנמל. התקבלה החלטה של המפקדים לצאת בכל זאת ללא אישור וללא סירת הנתב שמובילה את הספינות מהנמל אל הים, דבר שהיה מסוכן בשעות הלילה. מיד בצאתה של אקסודוס מנמל צרפת, יצאו אחריה מפציץ בריטי ואוניות סיור בריטיות שעקבו אחריה בסתר.

אפשר רק לדמיין את תנאי הצפיפות במהלך השיט באונייה הגדולה שכל הנוסעים בה הם פליטים שסוחבים איתם עבר קשה. ועם זאת, הייתה גם פעילות תרבותית של 'תנועת הנוער החלוצית', ריקודים ושירים עבריים. עם כל הצער והפחד שררו באונייה גם אמונה ותקווה. גם לסבתי היה חשוב לתרום להרמת מצב הרוח בספינה, וכייוון שניחנה בקול יפה הייתה יוצאת בכל ערב לסיפון ושרה בציבור שירי עידוד ותקווה. ערב אחד היה על הסיפון גם המדריך עמנואל, שכמו שאהבה אחר כך לספר, האזין לשירתה והתאהב בה מיד. מאז נמשך המסע שלהם יחד.

בחזרה אל צרפת

כשהפליטים כבר היו במרחק של יממה בלבד מחופי ארץ ישראל, היה אפשר כבר לראות את חופי חיפה. ההתרגשות והשמחה שפרצו בקרבם של הפליטים היו מדהימות, וכמו שסיפר אחד המעפילים "אנחנו מסתכלים ורואים את העיר חיפה ואת הכרמל ושרים, אנחנו עומדים דום ושרים בהתרגשות את התקווה, הייתה זו שבועה בלב כי לעולם לא נוותר על הזכות לעלות ארצה, אנחנו נשוב אלייך חיפה, עוד נשוב אליך כרמל, עם ישראל חי!"

בשעה שתיים לפנות בוקר, בתוך כל ההתרגשות לקראת ההגעה לארץ, התרחשה הדרמה הגדולה. זוג משחתות בריטיות התקרבו לספינה במפתיע והחלו לנגוח אותה בשני צידיה. מים החלו לחדור לספינה, והחלה מהומה. הבהלה והפחד החזירו את הניצולים ברגע אחד לטראומות מהעבר. הבריטים הצליחו להכניס לספינה חמישים חיילים, והטילו פצצות עשן וגז מדמיע כדי להשתלט על ניווט הספינה, אך רב החובל אהרונוביץ' שלט במצב והשיט את הספינה מהגה חלופי. בשלב מסוים פתחו הבריטים באש חיה כנגד הפליטים, שניסו להשיב מלחמה כשכל תחמושתם הייתה קופסאות שימורים, מים רותחים ותפוחי אדמה. אחרי שכמה פליטים נהרגו ורבים נפצעו, רב החובל אהרונוביץ' החליט למנוע אסון והודיע על כניעה. הפליטים הורדו בכוח לנמל חיפה והועלו בחזרה לאוניות הגירוש הבריטיות.

לאחר הכרזת הכניעה, יצאה לדרך הספינה הבריטית. מה שהפליטים לא ידעו היה שהספינה לא תשוט אל קפריסין, כמו במקרי גירוש אחרים. הספינה שטה בחזרה בכל הדרך עד לחופי צרפת, על מנת שכל הפליטים היהודים בעולם ישמעו על כך ואפילו לא ינסו להגיע ארצה. כאשר הגיעו אל חופי צרפת ביקשו הבריטים מהצרפתים להוריד בכוח את היהודים מהספינה, אבל מכיוון שגירוש הספינה עשה הרבה רעש בעולם הצרפתים סירבו להתערב. הפליטים לא היו מוכנים בשום אופן לרדת גם כשמנעו מהם מזון, ולהפך, הם התחילו בשביתת רעב. תמונותיהם על הספינה עם גדרות התיל פורסמו בכל העולם, וכל העולם רעש. הניצולים סיפרו אחר כך שהבריטים שלחו נציג שינסה לשחד ולשכנע את אנשי אקסודוס לרדת מהספינה. מספרים שכשנכנס הנציג הבריטי כל הפליטים כולל הילדים נעמדו ופצחו בשירת התקווה. הנציג הקשיב בשקט ובסוף השיר אמר: "באנשים כאלה אינני יכול להילחם". בסופו של דבר השיטו את הספינה לגרמניה, לשטח שהיה באופן זמני בשליטה בריטית, שם הורדו הפליטים בכוח ושוכנו במחנות.

חתונה בתוך הכלא

במחנה פפנדורף בגרמניה התחתנו סבא וסבתא שלי. זו הייתה חתונה יוצאת דופן ללא קרובי משפחה, בתוך בית כלא. מהמחנה הזה כתב סבא שלי בערב ראש השנה מכתב למשפחתו בישראל, מכתב שנשמר במשפחתנו ומרגש אותנו עד היום.

*****

פפנדורף, 1948

הורים יקרים,

קשה לי מאוד לכתוב את המכתב אחרי כל הזוועות שעברו עליי בחודשיים האחרונים. לא עוזבים אותי המראות של הקרבות שניהלנו אנחנו הפליטים נגד החיילים הבריטים. היינו 4,500 מעפילים, ילדים, נוער, נשים וגברים, הרוב מבוגרים. האנשים האלו לא מזמן יצאו ממחנות ריכוז, גטאות, יערות ושאר מקומות מסתור. כולם בודדים, בלי משפחות, חולים ותשושים. הנשק בידנו היה מאוד מגוון: בקבוקים, קרשים, קופסאות שימורים וכל דבר אחר שהגיע לידינו. מולנו חיילים בריטים צעירים, בריאים, עם נשק, רימונים, גז מדמיע וסילוני מים. כל זה התרחש על אונייה ששמה אקסודוס. התנאים באונייה היו קשים מאוד אך כולנו קיבלנו אותם באהבה, ובתקווה להגיע בקרוב אל הארץ. האונייה התקרבה אל חופי הארץ, והבריטים החלו להדק את המצור. על האונייה החל קרב, כאשר הבריטים עלו על הסיפון והחלו להכות בלי הבחנה, נשים, גברים, ילדים וזקנים. נלחמנו בכל דרך, אך הגיע הרגע שבו אזלו הכוחות והתחיל משא ומתן על תנאי הכניעה. הורדנו בחיפה ושם העלו אותנו על אוניות ונאמר שנגיע לקפריסין. כולם קיוו לראות בתוך זמן קצר את חופי קפריסין אך הזמן נמשך, עבר יום ועוד יום והתברר לנו שאנחנו חוזרים לאירופה. הגענו לצרפת והודענו שלא נרד בשום מקום בגלות, רק בארץ ישראל. הכרזנו על שביתת רעב, והיהודים בכל העולם הצטרפו לשביתת הרעב לאות סולידריות (=הזדהות). לאחר מספר ימים הודיעו לנו שהחליטו להעביר אותנו לגרמניה. המחשבה על אפשרות כזאת הייתה הגרועה ביותר. לחזור לארץ הארורה והמקוללת הזאת, לפגוש אולי את האנשים שהרגו, רצחו ושרפו שישה מיליון מבני עמנו. בחלומות הכי גרועים לא חלמנו על אפשרות כזאת. האנגלים החלו לזרז את ההפלגה, ולאחר כמה ימים האונייה עגנה בגרמניה. שוב התחלנו לארגן מרד, אך הפעם שמרו עלינו. הכניסו אותנו בברוטליות (=אכזריות) לקרונות. הרבה עיתונאים התגודדו במקום, הם ניסו להבין מה התוכניות שלנו, ואנחנו חזרנו ודרשנו: לעלות לארץ ישראל. דעת הקהל הייתה לצידנו.

בהתקרב יום הכיפורים אני מאחל לכם כל טוב,

עמנואל.

נתראה בקרוב, בארץ ישראל החופשית

*****

היום, לאחר 71 שנה, אני חושבת על משפט ששמעתי מאחד המעפילים בסרט על אקסודוס. הוא אמר: "מבחינתנו העולם כולו הוא כלא צף, ולקץ הנדודים יש רק נמל אחד". הסיפור הזה פשוט נשמע כמו סיפור פנטזיה, ואני מתרגשת מחוזקם הנפשי של הפליטים, עד כמה הוא מעורר השראה. ממש היה אפשר לראות ולחוש בחוזק כוח הרצון שלהם, עד כמה חשובה הייתה להם ארץ ישראל, ואיזו דרך היו מוכנים לעבור בשבילה.