מאת מיכל פרץ
צילומים: רבקה קובלסקי ומיכל פרץ
מה הייתם מעדיפים, ללמוד למבחן מורכב בספר שופטים, כולל התמצאות במדרשים הרבים המספרים על אותה תקופה היסטורית, או אולי להיפרד מאמא ואבא לכמה שעות, לרוץ לאולם הענק במתנ"ס, לפגוש חברות מכל הגילאים ויחד אִתן לעלות על הבמה ובמשך שעתיים להציג, לרקוד ולשיר? ואולי… אפשר לשלב בין השניים? מיכל פרץ נסעה לגוש עציון, כדי לצפות בהצגה "השופטת" ולראיין מאחורי הקלעים את השחקניות הבוגרות והצעירות
בתיה דניאל, תלמידת כיתה ט' באולפנת "אוריה" באלון שבות ותושבת היישוב אפרת, הפכה למומחית בכל הקשור לתקופת דבורה הנביאה וסיסרא שר צבא מלך יבין. ולא, היא לא דוגרת על החומר הלימודי עם ספרים פתוחים. את עיקר הידע התנכ"י שלה היא רכשה תוך כדי תנועה. טוב, נו, וגם תוך כדי שירה ומשחק.
"ההצגה הראשונה שהופעתי בה, 'יוסף וכתונת הפסים המופלאה', הייתה לפני תשע שנים", מספרת בתיה. "היו אלו ימי האינתיפאדה הקשים, ונשות גוש עציון, כשבראשן טובי גרינולד הבימאית ושרון כ"ץ מייסדת התיאטרון, החליטו לקום ולעשות מעשה כנגד הטרור שסבב אותנו, ולהקים תיאטרון נשים איכותי כאן, בגוש עציון, בשם 'רוממות'. הצטרפתי לצוות השחקניות בזכות אִמי, שהייתה חברה טובה של טובי, בימאית התיאטרון, בתפקיד הכבשה של יוסף. בהצגה 'שופטת', המספרת את סיפורה של דבורה הנביאה, המחליטה לצאת למלחמה נגד יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא, אני הרקדנית הראשית. אני זוקפת זאת לזכות החוגים שבהם אני לומדת ריקודי בלט, היפ-הופ, מחול מודרני והתעמלות קרקע".
מהם השלבים של בניית ההצגה?
"כתיבת ההצגה 'שופטת' לקחה למעלה משנתיים, וכללה מחקר המקיף על הנושא מכל היבטיו, דרך לימוד הטקסט המקראי, הפרשנים והמדרשים הרבים על אותה תקופה".
בתיה מספרת כי בתחילת החופש הגדול, אחרי שנכתבו והולחנו השירים, נערכו האודישנים. "כל חופשת הקיץ נערכו חזרות רבות, כשהמנהלת המוזיקלית עובדת אִתנו על השירים הרבים, ואז אנחנו עוברות לשלב הבימוי עם הבימאית. הצגת הבכורה התקיימה בסוכות, והערב זו ההצגה העשירית והאחרונה".
אילו חוויות עברת בכל התהליך הזה?
"קודם כול, כל הצוות הפך למשפחה אחת גדולה. השעות הרבות שבהן בילינו יחד על במה אחת קירב אותנו מאוד, וזה כולל קשר חזק של נשים נערות וילדות בכל הגילאים. יש כאן כמה זוגות של אימהות ובנות, סבתות ונכדות, חמות וכלה.
"בנוסף, המחשת הסיפור המקראי דרך מחזמר הוא אמצעי לימוד מדהים. הרבה בתי ספר ואולפנות מגיעים לצפות בנו, ובכך יש גם ערך חינוכי לכל החוויה התיאטרלית. זו לא רק הצגה, זה ממש לימוד חווייתי. הגיעו לצפות בנו קהילות שלמות מכל העולם. מאוסטרליה, מארצות הברית, מאירופה ועוד…"
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? היית רוצה להמשיך להופיע?
"כן, בוודאי! כנערה דתייה שלא יכולה לרקוד ולשיר מול גברים, מצאתי כאן מקום לביטוי הכישורים שלי. זו הגשמת חלום להופיע מול קהל של 400 צופות בכל מופע, ואני רוצה להמשיך ולעסוק באומנויות הבמה גם כשאהיה גדולה".
את יעל ירמיש, תלמידת כיתה ד' בבית הספר "אורות עציון", המגלמת בהצגה את דבורה הנביאה הילדה, פגשתי לפני ההצגה כשהיא מוקפת בחברותיה השחקניות הצעירות, ונרגשת כמותן לקראת המופע.
"קיבלתי תפקיד מכובד יחסית לגילי, בפרט שזו ההצגה הראשונה שאני משתתפת בה", היא מחייכת, "עוד לא החלטתי אם אני רוצה לעסוק בזה כשאהיה גדולה, אבל כרגע אני נהנית מאוד להופיע".
מעיין, הצעירה בשחקניות, היא תלמידת כיתה ב', הפותחת את ההצגה באמירת פרק קכ"א בתהילים. "סבתא שלי גם מופיעה בהצגה!", זורחות עיניה השובבות, וכמה דקות אחרי, כשחושך משתרר באולם וההצגה מתחילה, היא שרה ורוקדת לצד שאר השחקניות שלצִדה, בביטחון ראוי להערצה.
"בזכות ההצגה קיבלתי תפקיד ראשי בהצגת בת מצווה בבית הספר", מספרת לי מיכל, שחקנית צעירה נוספת המופיעה לצד אִמה במופע.
"החלום שלי, לשיר ולרקוד, מתגשם", מתלהבת תמימה. "פתאום מזהים אותי ברחוב", היא מצחקקת. "הפכתי למפורסמת!".
"בסוף ההצגה כל השחקניות נעמדות על הבמה לשירת 'התקווה', ו'אני מאמין', כשהקהל מצטרף אליהן, ותמיד ברגעים אלו יש לי דמעות בעיניים", מסכמת בתיה. "זו הרגשה רוחנית גבוהה שמסכמת את כל התהליך שעברנו כולנו. הסיפור המופלא של אותה תקופה שבה ניבאה דבורה השופטת, סיפור גבורתה של יעל אשת חבר הקיני ושל הקהל, שהגיע מכל קצוות תבל, עומד מולנו במחיאות כפיים סוערות ומזיל יחד אִתנו דמעה".