ט"ו בשבט הוא אחד החגים שאין להם שם משלהם, אלא הם קרויים על שם התאריך בהם הם נחגגים, וגם אינם נזכרים בתורה. השם "ראש השנה לאילן" מופיע לראשונה במשנה, במסכת ראש-השנה (א, א).
במשנה נִמנים "ארבעה ראשי שנים", כלומר ארבעה תאריכים המהווים נקודות ציון לעניינים שונים: א' בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים, א' באלול – ר"ה למעשר בהמה, א' בתשרי ר"ה לשנים, ובהמשך נאמר: "באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו".
בת כמה הגויאבה? בסופו של דבר נקבעה ההלכה כבית הלל, ולמעשה התאריך ט"ו בשבט מהווה נקודת ציון שעל פיה קובעים את מניין שנות הפרי. השאלה "בן כמה האגס?" או "בת כמה הגויאבה?" חשובה לצורך קיום מצוות הפרשת מעשרות. במצווה זו, הנוהגת רק בארץ ישראל, יש להפריש עשירית מיבול הפירות – בין השאר לטובת העניים והנזקקים. סדר ליל שמחת האילנות בתחילה היה ט"ו בשבט תאריך לחקלאים לצורך הפרשת מַעֲשֵׂר מיבול הפרות – ולא יום חג. אך במשך הדורות קיבל היום אופי של חג, ולכן אסרו להספיד ביום זה ואף נהגו לאכול ביום זה משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל (ולא פירות יבשים מטורקיה…). במאה ה- 16 קיבל התאריך משמעות מיוחדת בצפת של המקובלים, שקבעו את "סדר ליל שמחת האילנות". סדר זה כלל שולחנות ערוכים, מקושטים בפרחים ובענפי הדס, ועליהם שפע פירות ויין. המסובים היו לומדים על הפירות מתוך התורה, התלמוד וספר הזוהר, ומתפללים תפילות מיוחדות לשלום האילנות.
חג הנטיעות הקישור בין נטיעות לבין ט"ו בשבט הֵחֵל עם ראשית הציונות. טקס הנטיעות הראשון של ט"ו בשבט התקיים בשנת תרמ"ה (1885) במושבה ייסוד-המעלה. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות בארץ ישראל על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. הרעיון קיבל את אישורם של מוסדות התנועה הציונית ומנהג הנטיעות התבצע בכל מוסדות החינוך באמצעות הקרן הקיימת לישראל (קק"ל). במשך השנים שאחרי קום המדינה פחתו השטחים שנשארו לנטיעות. ט"ו בשבט איבד את משמעותו כחג הנטיעות – אך קיבל משמעות חדשה: חג שמירת הטבע, ובו שמים דגש על נושאי איכות הסביבה: מִחזור, ניקיון השמורות, היערות והחופים, שמירה על צמחים מוגנים ועוד.
אדמה אדמתי בעבר הרחוק, כאשר החברה בארץ הייתה מושתת ברובה על חקלאות, רבּו המונחים והמושגים לתיאור הקרקע ועבודות האדמה השונות. המשנה (גיטין ה, א) מספרת על שלושה סוגי קרקע עיקריים: עידית – האדמה המשובחת ביותר, זיבּוּרית – האדמה הגרועה ביותר ובינונית – שכשמה כן היא: לא מעולה אבל גם לא גרועה, משהו באמצע – בין העידית לזיבורית. גם הפעולות החקלאיות שנעשו בקרקע זכו לשלל מונחים, כפי שמתואר במשנה (שבת ז, ב): "החורש, והזורע, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, והבורר, והטוחן ". החריש מתבצע לפני גשמי היורה ולפני הזריעה. המחרשה חורצת תלמים באדמה לקליטת הזרעים וגשמי היורה. בפעולת הזריעה טומנים את הזרעים השונים באדמה. הקציר התבצע בעבר בעזרת המגל הידני וכיום באמצעות הקומביין החשמלי. מלאכת העימור היא למעשה איסוף השיבולים הקצוּרוֹת והכנסתן לגורן או לאסם. פעולת הדַיִש נעשית באמצעות המורג: זהו לוח דַיִש בו משובצות אבנים חדות, העוזר לפרק את הגרעינים מהשיבולים. זוהי פעולה הנעשית בכוח, בניגוד לפעולת הבורר בה מפרידים בין פסולת לאוכל ללא הפעלת כוח. בפעולת הטחינה שוחקים ומפוררים או מרסקים את גרגרי התבואה כדי להכשירם לאכילה. תזכורת נוספת לפעולות חקלאיות ניתן גם למצוא בשמות חלק מישובי גוש קטיף החרבים: מורג – הוא הכלי המשמש לדיש שהוזכר קודם; גדיד – הוא פעולת קטיפת התמרים; קטיף – על שם הפעולה הכללית של הפרדת הפרי מן העץ; פאת שדה – קצה השדה. זוהי אחת ממתנות עניים (לקט, שכחה ופאה). ישובים נוספים בארץ נקראים בשמות הקשורים לחקלאות: תלמים, שתולים, נבטים, נירים, ניצנים, חריש, קציר, מכורה, עומר, שורש, משאבי שדה, כפר החורש, בית קמה, יבול, זרעית ועוד… שמות ישובים רבים פותחים במילה: שדה… ניר… תלמֵי…
שקד או שקדייה? הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת, וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת. צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג: ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ – חַג הָאִילָנוֹת! ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ – חַג הָאִילָנוֹת. הָאָרֶץ מְשַׁוַּעַת: הִגִּיעָה עֵת לָטַעַת! כָּל אֶחָד יִטַּע פֹּה עֵץ, בְּאִתִּים נֵצֵא חוֹצֵץ: ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ … נִטַּע כָּל הַר וָגֶבַע, מִדָּן וְעַד בְּאֵר-שֶׁבַע: וְאַרְצֵנוּ שׁוּב נִירַשׁ – אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ. ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ … השיר "השקדייה פורחת" הוא השיר המזוהה ביותר עם ט"ו בשבט. מחבר השיר, ישראל דושמן, פתח אותו במילה "השקדייה" – שמו של העץ המסמל את ט"ו בשבט יותר מיתר העצים וזאת בשל היותו פורח בתקופה זו של השנה. אך מהו השם הנכון של העץ – שקדייה או שקד? השם "שקד" הוא שמו של העץ בלשון המקרא ובתחום הבוטניקה (חקר עולם הצומח), ואילו השם "שקדייה" הוא שמו העממי. נראה, שאת המילה "שקדייה" חידש סופר ומשורר הילדים לוין קיפניס בשנת תרע"ט (1919). חידושו של קיפניס מתבסס על ההבדל שיש במשנה ובתלמוד בין שמותיהם של כמה עצים לשמות הפירות שלהם. כך למשל התמר הוא פריו של העץ "תמרה", האגוז הוא פריו של העץ "אגוזה". ומכאן החידוש: השקד הוא פריו של העץ שקדייה.
