אורן זונדר
מיד לאחר מותה של מרים, אחות משה ואהרן, בני ישראל במדבר נתקלים בבעיה. אין יותר מים לשתות ומשה ואהרן צריכים לדבר עם הסלע כדי שיוציא מים. כל הפרשה כולה נקראת "מי מריבה" אך מסתבר שאכן מאז ואילך שוב היו מים, מאותה הבאר, עד שבהמשך ישנה שירה המיוחדת לבאר זו: "עלי באר ענו לה".
חכמינו פירשו את סמיכות העניינים – מותה של מרים, מי מריבה ושירת הבאר – בכך שבזכותה של מרים הנביאה הייתה לבני ישראל באר מיוחדת, שנתנה לעם מים כל זמן שהותם במדבר. מכיוון שמתה מרים נפסקה הבאר, ולכן בני ישראל היו צמאים והיה צורך לדבר אל הסלע. המדרש בתוספתא מתאר את הבאר הזו בדרך ניסית ומיוחדת: על פי המדרש,הבאר הייתה מתגלגלת עם בני ישראל לכל מקום שאליו הם הלכו, והייתה נעמדת במקום גבוה בחצר אוהל מועד. לאחר מכן היו באים הנשיאים של כל שבט ושבט, והיו מושכים מים מהבאר הניסית במקל, עד שמי שרצה לעבור מדגל לדגל, היה צריך לעבור בספינה! אכן תאור נהדר זה, מראה עד כמה גדול היה הנס של בארה של מרים, ועד כמה גדלה מצוקת בני ישראל כשהבאר הפסיקה לתת את מימיה במות מרים, ורק לכבודם של משה ואהרן היא המשיכה לתת את מימיה.
עכשיו בוודאי תשאלו את עצמכם: מה קרה לאותה באר? האם היא הפסיקה לתת את מימיה עם כניסת בני ישראל לארץ? ובכן, בתלמוד הירושלמי אומרים כי הבאר הניסית נגנזה בתוך הים שבכניסה לארץ ישראל, הלא הוא ים הכינרת. אבל, במסורת ישראל במשך שנים ארוכות היו מוצאים את בארה של מרים בכל מיני בארות, ובייחוד במוצאי שבתות, אז אפשר לשאוב מבארה של מרים, מים שיכולים לרפא מחלות שונות.
על השולחן:
בסוף הפרשה מתוארות מלחמות רבות שעשה משה נגד העמים היושבים בעבר הירדן, ובמיוחד סיחון מלך חשבון, וניצחונו הגדול עליו. לאחר מכן, כאשר בני ישראל כבר חונים בנחת עולה להלחם בהם עוג מלך הבשן. הקב"ה אומר מיד לשמה "אל תירא אותו" בני ישראל ינצחו גם את עוג. רש"י שואל כאן – מדוע פחד משה מעוג מלך הבשן? הרי ברור שמשה לא פחד מגודלו ועצמתו הפיזית של עוג, ומדוע שיפחד? לדעת רש"י, משה חשש מפני זכות המצוה שעמדה לעוג, ולכן הקב"ה אמר לו במפורש לא לפחד. הרמב"ן מוסיף עוד כי משה בכלל לא תכנן להילחם בעוג, ולכן הקב"ה עודד אותו כדי שיילחם ויינצח גם את עוג מלך הבשן