כתבה ואיירה: נעמה להב
צילומים: נעמה להב ומוריה קאופמן
היה היה פעם, בארץ רחוקה, מלך עשיר ורב עוצמה. המלך אהב את אשתו מאוד, יותר משאהב כל דבר אחר. אך המזל לא האיר פנים לזוג המלכותי, והמלכה הצעירה מתה בטרם עת. לאחר מותה, לא ידע המלך המתאבל איך להתמודד עם צערו. הוא החליט לבנות לזכרה קבר, אבל לא סתם קבר. "יהיה זה הקבר הגדול, המפואר והמרשים ביותר בעולם" אמר המלך בליבו. הוא זימן אליו בעלי מלאכה ואמנים, נגרים, ציירים ופסלים, מכל רחבי ממלכתו ומחוצה לה. הוא לא חסך באמצעים, ושכר כעשרים אלף עובדים, שבנו במשך יותר מעשרים שנה את ארמון השיש הענק, שבמרכזו נקברה המלכה האהובה. לאחר מותו, נקבר גם המלך שאה-ג'האן בצד אשתו, והם נמצאים שם עד היום, זה בצד זו, וקירות השיש המעוטרים מקיפים אותם מכל כיוון.
אגדה או מציאות?
הסיפור הזה, של שאה-ג'אהן ושל מומטאז,נשמע אולי כמו סיפור אגדה– ויתכן שהוא אכן כזה, כי אין לדעת מה ממנו אמת ומה דימיון – אך עדיין, זהו הסיפור ההיסטורי שעומד כביכול מאחורי אחד המבנים המפורסמים בעולם, שהוכרז כאחד משבעת פלאי תבל: הטאג' מאהל, שבעיר אגרה שבהודו.
תרבות חמה
טיילתי בהודו עם חברתי מוריה, והחלטנו לנסוע לראות את הטאג' מאהל. היום היה חם. חם מאוד. השמש קופחת, האוויר לוהט, והלחות נדבקת לעור ולבגדים. מסתבר שלא רק אנחנו, אלא גם ההודים יודעים דבר או שניים על קיץ חם. לא תכננו את זה מראש, אבל יצא שנסענו לאגרה בדיוק בחמישה-עשר באוגוסט, יום העצמאות ההודי.כבר בבוקר, כשהתעוררנו בעיר הבירה דלהי, הורגשה החגיגיות. אמנם לא ראינו מנגלים (זה כנראה באמת מנהג ישראלי… וחוץ מזה, רבים מההודים כלל לא אוכלים בשר), אך ראש הממשלה נאם בטלוויזיה, ומאות ילדים עמדו על גגות דלהי והעיפו עפיפונים לשמיים. הבנו פתאום שכמו בארץ, יום העצמאות הוא יום חופש, ואכן, כשהגענו לאתר ראינו פתאום משהו מפתיע ומאיים מאוד: התור! אלפי משפחות, על זקניהן וילדיהן, הגיעו כמונו כדי לראות את הארמון הענק.
שביעית מהעולם
בהודו, כשמדברים על הרבה אנשים, צריך לחשוב בגדול. אוכלוסיית הודו מונה כמיליארד ורבע איש (רק כדי לסבר את האוזן, נזכיר שבכל העולם כולו חיים כשבעה מיליארד בני אדם), וביום העצמאות שלהם, כמונו, גם הם אוהבים לטייל. עוד לא הספקנו להיבהל מנחש האדם העצום, ומצאנו את עצמנו מותקפות מכל עבר על ידי מדריכים, אמתיים ומתחזים, שהציעו לנו, תמורת תשלום כמובן, לקנות לנו כרטיסים, לעזור ולהכניס אותנו פנימה ללא תור, ולהדריך אותנו בתוך הארמון. אמרנו להם יפה תודה, אך שנוותר על שירותיהם. היינו כבר למודות ניסיון משאר הטיולים… המדריכים ונהגי המוניות, בהודו ובמזרח בכלל, מזהים תיירים מקילומטר, וממהרים לנסות ולהרוויח כמה רופיות.
הבלונדי הבודד
אז הלכנו לקופות בעצמנו, ושילמנו את הסכום העצום שמבקשים מתיירים (750 רופי! זהו סכום אדיר בשביל ההודי הממוצע. ההודים, בניגוד לתיירים, משלמים 5 רופי בלבד). נשמנו לרווחה כשגילינו שהכרטיס היקר הזה לפחות קנה לנו את הזכות להיכנס ללא תור. אחרי שמצאנו את עצמנו בפנים סוף סוף, בלי מדריך, חשבנו שנצליח להשתלב בקהל אבל… "וואן סנאפ! פליז מא'ם, וואן סנאפ!… תמונה אחת! בבקשה גברתי, תמונה אחת!" לא הצלחנו ללכת יותר מעשרה צעדים בלי שייגשו אלינו שוב ושוב מקומיים, מנומסים יותר או פחות, ויבקשו להצטלם אתנו, או פשוט – יצלמו אותנו בחשאי. בהתחלה נבהלנו מהמנהג ההודי הזה, אבל עם הזמן התרגלנו. לרבים מההודים הכפריים לא מזדמן כמעט בכלל לראות אדם שאינו הודי, ותייר מערבי, בעיקר אם הוא בהיר עור ושיער, מושך את תשומת ליבם מאוד. אז הסכמנו לפעמים, ולפעמים סירבנו, אבל אני חוששת שבהרבה אלבומים הודים מופיעות, בצד הטאג' מאהל, הצריחים הגבוהים, החומות והמזרקות, גם שתי תיירות ישראליות…
נעלולי פלא
כאשרמתקרביםלארמוןרואיםבצדגדרהאבןתלוליותקטנותשלנעליים. מישמכירמעטאתארצותהמזרחהרחוקלאיופתעלראותאותן. אנו הישראלים, נועליםאתנעלינובבוקרועשוייםלאלהסיראותןעדהערב, לפניהשינה. אך רובההודיםמקפידיםמאודשלאלהיכנסלבתים, לחנויותולמבניםבכללכאשרהםנעוליםבנעליים.
מהעושים? מורידיםאתהנעלייםבכניסה, מניחיםאותןיחדעםנעליהםשלשארבניהביתאוהמבקרים, ומסתובביםבתוךהמבנהיחפים.
אבל… כמו שהרבהישראליםשמגיעיםלהודולאכלכךמתרשמיםמהרגליההגיינהוהניקיוןשלההודים, ככה גםההודיםלאממשמרוציםמאיתנו: ״משוגעים. הולכיםעםהנעלייםשלהםבבוץוברחובהמלוכלך, ואזגםנכנסיםאיתןהביתה?! נו באמת."
יש סיפורמפורסםשקשורלכך: לפנישניםרבות, כאשרבנוהבריטיםאתמערךהרכבותהראשוןבהודו, הםהזמינוכמהמכובדיםהודיםלחנוכתהרכבתהראשונה. עלתההשיירההמכובדתבהתרגשותלזחלהמתכתהמוזר, כמובןלאלפנישהניחהלידדלתהקרוןערימהקטנהשלנעליים. המכובדיםהיואמוריםלנסועלתחנההקרובה, שםייערךטקסהחנוכה. כולםנהנומאודמהנסיעההמהירהוהמסעירה, אךאבוי! כשהגיעולתחנההבינואתהבעיה. הקרוןאמנםדומהלבית, אבלבניגודלביתהואזזממקוםלמקום. להשאיראתהנעלייםלידהדלת? מממ… לארעיוןכלכךטוב. נעליהמכובדיםנשארובתחנההראשונה, ומארגניהטקסהיוצריכיםלהתרוצץולחפשנעלייםחלופיותלמשלחתהמכובדיםכדילהתגברעלהמבוכה.
מאזעברוהרבהשנים, וכמובןשלפניעלייהלרכבתלאמורידיםהיוםנעליים, אפילובהודו. הפעםגםאנחנוהחלטנושלאלהוריד, והשתמשנובאופציההחלופית – כיסויינעליים. כיוןשהטאג׳מאהלהואאתרתיירותימהמבוקשיםבמדינה, מתחשביםההודיםבכלאלושאינםרגיליםלהסתובביחפים. אזכן, אפשרלראותבתמונהשנראינוקצתמצחיק, לאנורא.
הודו כי טוב
אין ספק, סיור בטאג' מאהל הוא מרתק. המקום יפה מאוד, הסיפור שמאחוריו מיוחד, והעבודה הקפדנית שהושקעה בכל גילוף שיש מרשימה מאוד. אבל לא פחות מכך, מעניינת החוויה של המפגש עם הקהל ההודי: הנשים הלבושות בסארי ובפנג'אבי, ההליכה יחד ללא נעליים, הבקשות לצילומים משותפים.כל אלה עושים את הביקור במקום לחוויה אמתית, שונה מכל מה שאפשר לראות בטלוויזיה או לקרוא בספר.
במונית חזרה נרדמנו, מותשות מהיום החם, מההמון ומהנסיעה הארוכה, אך פתאום התעוררנו מנקישה על החלון. ילד, מחזיק בידיו קוף, ומבקש, איך לא? לצלם אותנו בעבור תשלום: "וואן סנאפ פליז, מא'ם?"
תמונה: freedigitalphotos.net