מאת ד"ר ארי גרינספן
ההיסטוריה היהודית גדושה בסיפורים על שבויים. בתקופת הגלות הארוכה היו שליטים אכזריים אוסרים, לא פעם, את עשירי הקהילה היהודית, במטרה לסחוט כספים מהיהודים.
המהר"ם (רבי מאיר בן ברוך) מרוטנברג שבגרמניה הושלך לכלא בשנת 1286. המלך רודולף דרש תמורתו סכום עתק של 23,000 מטבעות כסף על מנת לשחררו (סכום השווה בימינו לכ-240 אלף שקל). תלמידו, הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל) אסף את הסכום, אך המהר"ם סירב שיפדו אותו בסכום זה, והזכיר לרא"ש את המִשנה הידועה, האומרת כי אין פודים אסיר יותר מערכו. הסיבה לכך היא כדי לא לעודד חטיפה של יהודים נוספים בעתיד. המהר"ם ישב בכלא במשך 12 שנים, עד למותו. כמת הוא היה שווה פחות כסף, ויהודי עשיר בשם אלכסנדר ווימפפן פדה את גופתו. כאות כבוד נטמנו שניהם, זה לצד זה, בבית הקברות הישן בעיר וורמייזה.
שבויים אחרים היו נחטפים ונמסרים לצבא (נוהג שרווח מאוד בימי הצאר ניקולאי הראשון, שחוקק את "גזֵרת הקנטוניסטים" בשנת 1827).
בשנת 1840 טען כומר נוצרי בדמשק כי היהודים הרגו נזיר ואת משרתו המוסלמי, והשתמשו בדמם עבור אפיית מצות (עלילת דם זו ידועה כ"עלילת דמשק"). עד מהרה השליך המושל שִבעה מנכבדי היהודים בעיר לבית הסוהר, ועינה אותם עינויים קשים. בין האסירים היה גם רבה של דמשק, הרב יעקב ענתבי, שתיאר את שעבר עליו במילים הבאות:
"ב-ב' אדר (שנת תר"א) יצאתי מדמשק. וישבתי בפורים בעיר הקודש טבריה. ובאתי לפה, עיר הקודש ירושלים, ביום ה' כ"ה באדר. ותחת כי בשנה שעברה (שנת ת"ר) הייתי בין הקליפות, בצער, בייסורים קשים, ובחג הפסח כל לילה ולילה עד 6 שעות הייתי ביניהם, והם מצערים לי בשאלות ובחקירות אפיקורסיים…"
כך פדיתי יהודי
באחד מנסיעותיי לאתיופיה, לפני שנים רבות – עוד לפני שהיהודים קיבלו אישורי עלייה לארץ – פגשתי ביהודי בשם שפארו דסי (המתגורר כיום בית שמש). אמרתי לו שאני רוצה לפגוש את הקהילה היהודית בעירו, בבר-הדאר, והסכמנו להיפגש על יד בֵּיתו בלילה.
יצאתי לכיווּן בֵּיתו בחושך מִצריים, שכן לא היה חשמל, וגם ירח לא האיר את השמים. בחשֵׁכה הכבֵדה הלכתי לאיבוד, ופתאום שמעתי מישהו מתקרב אליי במהירות. נבהלתי עד מוות, אך לפתע שמעתי את המילים בעברית: "שלום, בוא אִתי. מהר!"
חצינו בבהילות את הכביש, ורצנו בשדות בוציים, מלאי אבנים. הגענו למבנה טיפוסי באתיופיה שנקרא "טוקל". זה בית עגול, בנוי מבוץ, שגגו עשוי קש.
היהודי פתח בפניי את הדלת, וראיתי עשרה גברים יושבים במעגל, נשענים על עורות של פרות שקישטו את החדר. תפקידי היה להעביר להם מסרים מישראל, כיצד להימלט מאתיופיה דרך סודן, ובאילו דרכים לעבור על מנת שלא להיתפס.
לפתע סיפר אחד הנוכחים בחדר שנתפס על ידי המִשטרה האתיופית בטענה שגנב סכום כסף מהמלון שבו הוא עובד – טענה שהיתה שִקרית מיסודה. עבורנו, הישראלים, סכום זה לא נחשב גדול במיוחד, אבל בשביל היהודי האתיופי היה שווה סכום זה למשכורת של שנה שלֵמה. "אני עומד לשבת בבית סוהר שנים רבות בשל מעשה שכלל לא ביצעתי", הוא הרכין ראש בצער.
התבוננתי בפניהם של האנשים שישבו בחדר, והבנתי את חומרת המצב ומשמעותו. חשתי צמרמורת כשעלה על דעתי שיש לי הזכות לקיים מִצווַת פִּדיון שבויים של ממש. שלפתי מכיסי כסף מזומן, ונתתי לו את הפִּדיון. זוהי, ללא ספק, אחת הזכויות הגדולות שזכיתי להן בחיי.
מִצווה חשובה
לצערנו, גם כיום ישנם יהודים היושבים כאסירים-שבויים בגלות (למשל, יהונתן פולארד, שמואשם בריגול למען ישראל), ואף הם כלולים במִצוַות "פִּדיון שבויים", שהרמב"ם הגדירהּ במילים הבאות: "פִּדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכְסותן. ואין לך מִצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנות נפשות".
בספר תהילים אנו קוראים את מזמור קל"ז, על גולי ישראל לבבל: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ, כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה. שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן…" החיילים הבבלים דרשו מהאסירים לשיר להם משירי ארץ ישראל בליווי כלי הנגינה ששימשו את הלוִויִים בבית המִקדש, וגלו יחד עִמם. גם אחרי חורבן בית שני הגיעו לרומא אלפי שבויים, שהוצגו כעבדים בפני קהל רב. עד היום ניצב ברומא "שער טיטוס", ובו תבליט המתעד את היהודים הסוחבים את כלי המִקדש על גבם.
מִצוָות "פִּדיון שבויים" כל כך חשובה, עד שכותב "השולחן ערוך" שפדיון שבויים חשוב יותר מבניין בית המִקדש. מותר לתת כל כסף שנאסף לדבר מצווה – ואפילו כסף שנִגבה לצורך בית המקדש – עבור פדיון שבויים, פוסק "השולחן ערוך".
אסיר העם היהודי
אי-שם בעזה, מאז קיץ 2006. הפלשתינים משתמשים בגלעד שליט במטרה לגרום צער לעם היהודי כולו, ובמיוחד לבני משפחתו, היודעים כי הוא חי, אך אין להם מידע על מצבו. חִשבו רגע כיצד הייתם מרגישים לו היה מדובר, חלילה, באח שלכם או בבן דודכם? גלעד הוא אחינו ממש, ועלינו לעשות כל שביכולתנו לשחרר אותו.
כיצד תוכלו אתם לסייע במצוות פדיון השבויים של גלעד?
על ידי כתיבת מכתבים לראש הממשלה, ולכל גורם שאתם חושבים שיכול לקדם את שִׁחרורו. בואו נתפלל שגלעד ישוב לחיק משפחתו בריא ושלם, במהרה בימינו.
הוא נוסע לחורים בכל קצה בגלובוס, ומחפש אחר שרידים של קהילות יהודיות נידחות, במטרה להחזיר את המסורת האבודה שלהן. הוא ביקר במדינות שכף רגלו של ישראלי לא דרכה בהן, חפר במרתפים חשוכים ומצא אוצרות מופלאים. הוא ד"ר ארי גרינספן – מוהל, שוחט, רופא שיניים וסוג של אינדיאנה ג'ונס יהודי – וזה המדור שלו.
שכועייך! שאתם מזכירים את יהונתן פולארד.
אולי תכתבו כתבה על יהונתן פולארד! 25 שנה בכלא!
שכטעייך! ותמשיכו כך!