סוזי בלי הפסקה

מאת זהבה קור

לכבוד שבוע הספר העברי הגיעה ארצה הסופרת היהודייה המהוללת, סוזי מורגנשטרן. סוזי נולדה בניו-ג'רזי שבארצות הברית, וכיום היא גרה בצרפת.

סוזי כתבה 100 ספרים! הם כל כך אהובים, והיא כל כך מצליחה – שחלקם עובדו לסדרות טלוויזיה ותורגמו לשפות רבות. היא הגיעה לחודשיים חופשה בישראל, כדי לפגוש את בני משפחתה, לצבור חוויות ולדון בענייני כתיבה והוצאה לאור עם חבריה, הסופרים והסופרות הישראלים. איזה כבוד! …ורק אני עוד לא קראתי שום ספר שהיא כתבה.

הפתרון קל. מיהרתי לספרייה שלי, ספריית "שער ציון – בית אריאלה" בתל אביב, השתרעתי על השטיח-מקיר-לקיר מול האות מ, הוצאתי את ספריה של מורגנשטרן מהמדף, ושקעתי בקריאה. קראתי את "שירלי בלי הפסקה", ואחר כך את "מכתבי אהבה מאפס עד עשר", וגם את "האמריקאית הזאת" ו"אני הולך לתקן את העולם". קראתי, צחקתי וחיפשתי עוד. ילדים והורים באו והלכו, המזגן מיזג, ספרניות התחלפו, הערב ירד – ואני על השטיח מול האות מ.

תודה לאחיות שלי

סוזי מתחבבת בקלות על כל רואיה ועל כל שומעיה.

"תודה לשתי האחיות שלי, בזכותן אני סופרת. הן היו כל כך קולניות ודיברו כל כך הרבה בבית – שלא יכולתי להוציא מלה מהפה. אז מה יכולתי לעשות עם כל המילים הרבות שהצטברו במוחי? כתבתי אותן…" גם היא קולנית, מצחיקה ותוססת ממש כמו אחיותיה. "אני חושבת שנולדתי עם עיפרון במקום מוח. כבר בגן הילדים אהבתי יותר מכל את תרגילי הכתיבה. בבית הספר לא היתה מאושרת ממני כשהוטל עליי עונש: לכתוב מאה פעמים את המשפט 'לעולם לא אדבר בלי רשות'. עוד לפני שהתחלתי להמציא סיפורים משלי נהניתי, פשוט, לפתוח ספר שאני אוהבת, ולהעתיק ממנו לתוך המחברת שלי פרק אחר פרק. מעולם לא שקלתי להפוך לסופרת. הקריירה היחידה ששאפתי אליה היתה להיות פעם אמא".

ש. ומה באמת אומרת אמא?

סילביה הוֹך, אמהּ של הסופרת סוזי, היתה גאה מאוד בבִתה הכותבת, ועודדה אותה להמשיך. אבל לקרוא ספרים? זה כבר עניין אחר. הקריאה נראתה לה תמיד כבזבוז לא בריא של זמן יקר. יותר טוב שהילדה תצא מהבית ותכיר אנשים. מי כבר ירצה להתחתן אִתה, אם היא תהיה חכמולוגית ממושקפת שיודעת לדבר רק עם הדף?

בזכות אנה פרנק

את הדחיפה הרצינית הראשונה לכתוב קיבלה סוזי כשקראה את יומנה של אנה פרנק. היא היתה אז בת שבע. "על העטיפה היה צילום של ילדה כהת-שיער, בת גילי, די דומה לי. על דש העטיפה של הספר היה כתוב: אנה פרנק מתה בחודש מרס (חודש אדר) 1945. ואני הרי נולדתי בחודש מרס 1945! ואז התחלתי לכתוב יומן אישי, שאני ממשיכה לכתוב בו מדי יום עד היום. אני אף פעם לא קוראת בו מהתחלה, רק מוסיפה וכותבת. איני יודעת מה זה מועיל, אבל אם רק יום אחד לא אכתוב בו – אהיה אומללה".

קריאה, כתיבה, הצטיינות בלימודים ושפע של המצאות ורעיונות היו תמיד סימן ההיכר של הילדה סוזי, וכשגדלה והפכה לנערה שהיו לה חלומות שאפתניים. למשל, יום אחד החליטה שהיא תקרא את כל הספרים המצויים בספרייה הציבורית. ביום אחר גמרה אומר לשנן ולזכור את כל המילים שבמילון, או להכיר אישית את כל האנשים החיים בעולם.

עד שתשלים את המשימות הנ"ל, נהגה סוזי לקרוא בהיחבא את הספרים של אחיותיה הבוגרות. עוד לפני שהגיעה לגיל עשר כבר כתבה שירים, ג'ינגלים (זמרירים לפרסומות) וסיפורים קצרים. היא כתבה וכתבה, אבל נעלבה מאוד כשילדי כיתתה כינו אותה "סוזן-שיקספיר".

שיקספיר – כאן המקום להזכיר – היה מחזאי ומשורר אנגלי, אולי המפורסם מכולם. אבל סוזן לא ראתה בכך מחמאה. זה כמו שנניח אצלנו בארץ יכנו ילד המצטיין בחשבון (נגיד שקוראים לו חיים): "חיים-איינשטיין". או ילד גדול בתורה (נגיד שקוראים לו אשר) בכינוי: "אשי-רש"י".

זה דווקא כיף, לא?

מהגובה רואים יותר טוב

הסופרת סוזי מורגנשטרן כבר לא ילדה או נערה. היא למדה היסטוריה באוניברסיטה בירושלים, שם פגשה את המתמטיקאי היהודי ז'אק מורגנשטרן ונישאה לו. לזוג נולדו שתי בנות – עלייה ומיה. היום סוזי היא סבתא, אבל ממשיכה להיות מלאת חיים ולהתעניין בכל מה שסביבה, נועלת סנדלים שטוחים ולובשת חולצות גדולות צבעוניות, והיא ממש גבוהה.

כמה טוב שאפילו שהיא גבוהה – הלב שלה פתוח אל הנמוכים, ילדים למשל. ואולי דווקא בזכות זה. כי מהגובה רואים יותר טוב.

כשהיא בארץ, סוזי מדברת רק עברית. גם כולם סביבה מדברים רק עברית, כי היא רוצה ליהנות מהצליל של השפה. היא רק מצטערת שאין יותר ניקוד בספרים, כי כשהעברית מנוקדת קל יותר לקרוא. הסופרת סוזי כל כך חייכנית ואופטימית, שפשוט כיף לשהות במחיצתה. והיא כל כך אוהבת את הארץ! את דגל המדינה, את האנשים, את הנוף, את הים, את הרעש, את הסלטים שמגישים במסעדות, את הפתיחות והלבביות של מי שהיא פוגשת, את העובדה שהיא מוקפת ביהודים, הכל בעיניה טוב וישראלי.

ש. סוזי, מה יש לך בצרפת שאין לך פה?

"הבנות שלי", עונה סוזי. "הנכדים שלי".

ש. ומי יש לך פה, שאין לך בצרפת?

"האחיות שלי ובני משפחה אהובים".

ש. אז למה את לא נשארת?

"כי אני גלוּתיניקית", מודה הסופרת ומחייכת חיוך מתנצל. כן, הסופרת סוזי גרה בגלות ותמיד מתגעגעת ארצה. היא גרה בעיר נִיס (ניצה) בצרפת, ולמעלה ממאה מדרגות מובילות אל הבית שלה. כל חייה היא שואלת את עצמה למה הגויים כל כך שונאים אותנו, והמשאלה הגדולה שלה היא להרים בעולם את קרן ישראל, שירדה בעקבות המלחמות עם השכנים הערבים.

שהספר ייגע בכל החושים

מפגשי סופרים עם כיתות בבית הספר קיימים גם בתכנית הלימודים בצרפת. סופרי הנוער שם כל כך מבוקשים, אומרת סוזי, שרוב הזמן היא נאלצת לענות למזמינים: "לא, סליחה, לא אוכל לבוא", וזה קשה לה ולא נעים.

"אבל כבר קנינו את הספרים שלך!" מייבבת הספרנית, וסוזי נאלצת לענות בחיוב ולקום משולחן הכתיבה שלה. יותר מכל היא שמחה להיכנס לכיתה שבה המורה מתלהב לקראת המִפגש, על שולחנו של כל תלמיד מונח ספר שלה, וציורים ותגובות מעטרים את הקירות. והכי טוב – כשאימהות מביאות עוגות שהן אפו בבית, כדי שהמפגש עם הסופרת ייגע בכל החושים: גם ריח וטעם, גם שמיעה, גם ראייה וגם מישוש. "יותר טוב להיות סופר מבוקש מסופר נשכח", מזכירה לנו הסופרת.

על שני מפגשים מיוחדים (שנערכו בבתי ספר בצרפת) מספרת סוזי: "באחת הכיתות שאל אותי ילד, למה אני מדברת על היהודים. אמרתי לו: 'כי אני יהודיה'. הילד היה המום. הוא היה לגמרי בשוֹק. שאלתי אותו: 'כבר פגשת פעם יהודי?' והילד ענה: 'חס ושלום'. אמרתי לו: 'נהנית מהספר שלי?' 'כן', ענה הילד. 'נוּ, ואני נחמדה?' שאלתי…"

במפגש השני הושיט לי ילד אחר מעטפה בסוף המפגש עם כיתתו, וביקש שאפתח את המעטפה רק בערב, בחדרי, ובשום אופן לא עכשיו. עשיתי בדיוק מה שהוא ביקש. בתוך המעטפה היתה עוד מעטפה ובתוכה מעטפה נוספת, ובעומק היתה פיסת נייר קטנה ועליה הוא כתב: 'גם אני יהודי'".

הכתיבה היא טעם החיים

ש. אז מה זה להיות יהודי?

סוזי: "כמו כל בן אדם, רק קצת יותר".

ש. ומה זה להיות סופר?

"לעשות הכל, אבל קצת יותר. אנחנו, הסופרים, קצת משוגעים. במקום להתאפר ולצאת החוצה עם חברותיי לבית קפה, אני יושבת לבד מול המחשב כדי לעבוד על עוד סיפור. אני מסתכלת על פרח, ובמקום ליהנות ממנו – אני מחפשת את המילים כדי לתאר אותו".

ש. את כותבת את הסיפור שלך ישר במחשב?

"רוב הזמן אני כותבת על נייר, בעיפרון. אני אוהבת להרגיש את הכתיבה והדגדוג באצבעות. כל ספר אני כותבת קודם בעיפרון על דף".

"כשאתה כותב אתה כל-יכול", מוסיפה סוזי. "אתה יכול לבנות בית, לגרום לשמש לזרוח או לשגר ארצה מבול. על הדף הלבן שלפניך אתה יכול להצמיח גנים, לנצח את אויביך, לעזור לידידיך, להרוג את הרעים, להצחיק אנשים או לגרום להם לבכי, להביא את קץ העולם. אתה יכול להעניק לעצמך הרפתקאות בַּל-ייאמנו. אתה יכול להמציא עולם חדש, טוב יותר, לחזור אל ההיסטוריה, אל הפּרֵה-היסטוריה, להמציא ארצות חדשות, לברוא אנשים חדשים, להניח לרגשותיך להפליג במרחבי הימים הלבנים ולעשות גלים גבוהים".

"הלוֹ, יש פה מישהו?"

סגרתי את הספרים ועשיתי מהם מִגדל. להתראות, סוזי!

התמתחתי על השטיח-מקיר-לקיר מול מדף הספרים שמופיעה בו האות מ, והתכוונתי לקום. הגב שלי קצת כאב. שקט מוזר שרר בספרייה. עוף לא פרח, שור לא געה, ילדים לא טופפו ברגליהם על המדרגות בדרך למחלקת ההשאלה, עגלות עם ספרים לא שייטו בסמטאות הספרייה.

פתאום כבה האור. השומר נכנס וקרא בקול: "הלו, יש פה מישהו? אני סוגר!"

"מה, כבר שבע?" שאלתי במבוכה.

"גברת, אין לך בית? אין לך ילדים?" הוא שאל.

נזכרתי שהבטחתי להם שניצלים לארוחת הערב. נמאס כבר מלחם וחביתה עם גבינת קוטג' ומלפפון ירוק. מזל שלפני שעזבתי הצצתי לאחור, כמעט שכחתי על השטיח את כרטיס הקורא שלי.

תודה למשורר והסופר יהודה אטלס על עזרתו ועל ספריו: "ילדים גדולים"