מאת איה גולדשמיד
קולות הפטישים מהדהדים בחצרות. אך בזמן שאנחנו בונים סוכות לשבוע, בונה הסוכי את סוכת החלומות שלו בעזרת המקור וכמה זרדים. והוא גם דואג לנוי סוכה, בעזרת כל קישוט כחול שאפשר להעלות על הדעת. הכירו את אחת הציפורים המרתקות בעולם
האמן הביט בקבלן העבודה, עיניו יורות גִצים.
"ולזה אתה קורא בָּמָה"? שאג.
"כן", גמגם הקבלן, מביט בפועלים החומקים בזה אחר זה, חוששים מהעתיד לקרות. הם חשו בפיצוץ המתקרב, והעדיפו שלא לשהות בשטח האש. האחראי לכל הסיפור הוא הקבלן, אז שיתמודד מול הטענות הקשות.
"זו לא בָּמָה", האמן ירה את המילים כמו פגז מלוע של תותח, "זו אפילו לא מדרגה. אולי מדרכה, במקרה הטוב. הבמה הזו נמוכה, צרה וחיוורת. בפסטיבל הזה אני חולק שטח עם עוד עשרות אמנים, ולכן הבמה שלי אמורה להיות מקום בולט, שימשוך את העין; שאף אחד לא יוכל להישאר אדיש אליו; שיראו אותי מרחוק".
"אתה יודע היטב שהתקציב היה דל", ניסה הקבלן להתגונן.
"זה לא קשור לתקציב", צרח שוב האמן, אל מול האיש שנרתע לאחור. "תשקיע קצת מחשבה איך להפוך את הבמה הזו למגנט. קצת צבע, קצת גובה. תיצור אבן שואבת לכל העוברים והשבים, שלא יוכלו להוריד ממנה את העיניים".
"מטורף כמו כל האמנים, בחיי", מִלמל לעצמו הקבלן, ופנה ללכת.
"לאן אתה הולך?" הזמר נופף בידיו. עוד יומיים נפתח הפסטיבל.
"אני הולך הביתה", הפטיר הקבלן באדישות, עֵרני לרחש הגיחוכים של הפועלים מאחורי המשאית. "ובקשר לצופים המהופנטים – תתחיל לעבוד על הופעה טובה".
לא יורדים מהבמה
לא כל האבות בעולם חיים באושר ובעושר עם האישה והילדים, עד עצם היום הזה. עופות מסוימים מעדיפים להיפגש עם בת הזוג לכמה ימים, ומִיָד לאחר מכן לומר יפה שלום ולהיפרד לנצח. האם כבר תדאג לבנות את הקן, לדגור על הבֵּיצים ולטפל בקטנים.
את רוב חייו מקדיש האב להצגות מרשימות, בעודו עטוי בתלבושת נוצות משונה, כשהוא משמיע קולות רמים, מְבצע פעולות מוזרות, ומרקד עד אובדן חושים. הכל כדי שנקֵבה שתעבור בסביבה תַּפנה אליו לרגע את מבטה, ותישבה בקסמו.
הזכר מוכן לכל תפקיד, כמו שחקן ראשי בהצגת בכורה. החשש היחיד שלו הוא שמא יבלוט מִדַי לעיני טורפים. שלא יגנבו לו את ההצגה, ויאכלו אותו באמצע המערכה הראשונה.
הזכר מעלה יופי של הצגה כדי לחזר אחר הנקֵבה, אך מה בנוגע לבמה?
הזכר לא מוותר על במה מכובדת להצגה שלו, וכזו שתבלוט לעין ותמשוך צופים, כלומר צופות. יש זכרים המתאספים יחדיו לחלקה משותפת המחולקת לבמות, ובה לכל זכר יש הבמה הפרטית שלו. הרבה מריבות פורצות בין זכרים מרוטי נוצות ופעורי מקור, הנלחמים על הבמה הבולטת מכולם. הזכר החזק ביותר משתלט לבסוף על הבמה הגבוהה, ושם הוא יושב ומחכה לנקֵבה שתגיע, כדי שיוכל סוף-סוף להתחיל את ההצגה. בינתיים, הוא מנקה את הבמה בחבטות כנפיים עזות.
כחול זה יפה
וכל זה מביא אותנו לסיבה שלשמה התכנסנו במדור זה – הסוכיים.
הסוכיים הנם העופות המשונים ביותר בעולם, והם חלק ממשפחה הכוללת 18 מינים מדהימים. אני אתמקד במיוחד במין אחד: הסוכי הקטיפתי.
ביערות של מִזרח אוסטרליה חי לו הסוכי הקטיפתי, המתהדר בצבע נוצות כחול-שחור חזק ומבריק ובעיניים כחולות נוצצות.
בהגיע היום, יוצא הבחור לחפש לו בת זוג. עוד לפני שיש לו רעיון להצגה, ארגז הכלים נפתח, והוא מתחיל לבנות את הבמה. לפני הכל, הוא מקים יציע לקהל, ובמילה אחת: הסוכה.
בשלב ראשון מפנה הסוכי חלקת אדמה, ומכסה אותה בשטיח של עשבים גסים וזרדים. כעת הגיע הזמן לבנות את… הקירות! זרדים גבוהים ננעצים בקרקע משני הצדדים, ושביל צר נפער ביניהם.
הזרדים מקושתים מעט (מלשון קשת) ומעוגלים בחלקם העליון, כך שאפילו תִּקרה מעטרת את הסוכה מלמעלה.
כעת, לאחר שיציע הקהל מוכן, הגיע הרגע להשקיע בבמה המוקמת למול הסוכה.
הסוכי אוהב יופי, והוא ניחן בחוש קישוט יוצא דופן. הוא אוסף חפצים צבעוניים כדי לקשט בהם את הבמה, וכאן המקום לציין כי עדיפות ניתנת לחפצים בצבע כחול. אכן, הסוכי הקטיפתי משוגע על צבע כחול. הוא ירחיק לכת בחיפושיו, על מנת להביא בפיו נוצות תוכי כחולות, פרחים כחולים, שִברי זכוכית כחולה, סמרטוטים כחולים, כפתורים כחולים ועוד חפצים שהכחול שולט בהם.
יום-יום נבדקים קישוטי הבמה בקפדנות. חפץ כחול שדהה במשך הלילה, יושלך הצידה, ואם ארנק צהוב שוכן בטעות על הבמה הנכבדת, הוא כבר יועבר למקום אחר.
הצגת בכורה
יום אחד זה קורה: נקֵבה קופצת לביקור, ולוטשת עיניים בסוכה המזמינה. איזו שעת כושר נפלאה! הסוכי לא מבזבז זמן: נרגש הוא נעמד על הבמה, ובוחר את אחד הקישוטים הכחולים שלו. החפץ נישא אל-על במקורו של הסוכי, וההצגה המוזרה מתחילה.
הסוכי משמיע קול טִרטור, וכשעיניו (הכחולות) בולטות מחוריהן הוא פורש את נוצות זנבו (הכחולות), ומצליף בהן בראש מורכן. נוצותיו מבריקות להן באור השמש, והנקֵבה לא נותרת אדישה. אט-אט היא הולכת ומתקרבת, עד שהיא נעמדת בתוך הסוכה וממשיכה לצפות בהצגה.
הסוכי איננו מתעייף. במרץ רב הוא קופץ על הבמה, רוקד ומרים את קישוטיו הכחולים במקורו, בזה אחר זה. בלהט התפקיד הסוכי אינו מביט בקהל, אך אם הנקֵבה תעזוב לפתע את הסוכה – הוא יפסיק מִיָד את המופע, ויקרא לה לשוב.
גם בתקופות בהן ההצגות נדירות הסוכי אינו משתעמם. הוא עסוק מאוד ב…צביעת הסוכה שלו. הסוכי מחפש עץ שרוף, ממלא את מקורו בפחם, ומערבב אותו עם הרוק שלו.
פיסה קטנה של קליפת עץ משופצת למברשת המוחזקת במקורו, ובעוד רוקו ה"מפוחם" נוזל, הוא צובע בגוון שחרחר את הקירות הפנימיים של הסוכה.
לרוע המזל, הגשמים שוטפים את הצבע, לעיצוב האמנותי אין זֵכר, והסוכי נאלץ לצבוע מחדש את הסוכה כמעט מִדֵי יום.
לעתים מצליח הסוכי לצבוע את קירות הסוכה בצבע הכחול הנערץ עליו. כיצד הוא משיג צבע כחול?
אוכמניות, שזיפים וציפות (שהן קליפות) של פירות כחלחלים, מעורבים ברוק, נמרחים על הסוכה, והתוצאה משובבת עין.
הידעתם?
לאהוב (כחול) עד מוות: סוכיים שהוחזקו בשבי הרגו ציפורים קטנות כחולות שחיו אִתם, וקישטו בגוויותיהן את הבמה שבנו. בררר…
פינת הדִילֶמוּוּוּ
חוקרים מסבירים שהסוכה של הסוכי פותרת אותו מלקשט את גופו. מה לעשות שקל יותר לברוח מאויב כשאתה לא נושא על גופך זנב ארוך וצבעוני?
"אני יפה", משדר הסוכי באמצעות הסוכה. "יש לי טעם טוב, ואת מוזמנת להביט בי".
האם גם אנחנו, בני האדם, בונים את בתינו מתוך כוונה להתקשט, להזמין אורחים ולעשות הצגה שתמשוך צופים?
מה דעתכם?