אין כמו לשמוע סיפור מאבא או אמא ('רק עוד סיפור אחד ודי', מוכר?) אבל יותר מזה, אין כמו לכתוב במשותף סיפור עם אבא או אמא, ואפילו להוציא מזה ספר. בספר 'הסיפור המעניין של שאול ומפלץ החשמל' אבא יניב כתב סיפור עם הבן עידו; ובספר 'נוש-נוש', אבא אושי תיעד את קורות ביתו (המצחיקה), נועם. אותיות שמע את הסיפור שמאחורי הסיפורים
הסיפור המעניין של שאול ומפלץ החשמל
את הספר כתבו יחד יניב ועידו הלר, אבא ובן. לפני מספר שנים אבא ואמא של עידו התגרשו, ובימים הקשים שאחרי הפרידה, הם כתבו יחד את הסיפור. הסיפור מספר על שאול – ילד נחמד וקצת בודד – ועל חברו הדמיוני מנחם, שהוא מפלץ חביב שחי בתוך החשמל. בכל פעם שיש הפסקת חשמל, מפלץ יוצא מתוך השקע ומשחק עם שאול בחידות מעניינות. שאול מאד אוהב את החידות של מפלץ וגם מגלה על הדרך כמה דברים חשובים על החיים.
עידו, מה הסיבה שהחלטתם להוציא את הסיפור לאור כספר?
את הסיפור כתבנו יחד אבל הוא יצא לאור הסיפור בגללי. כתבנו אותו יחד עבורי ועבור המשפחה אבל אני התעקשתי שהסיפור ילך להוצאה אמיתית כי רציתי (לא כל כך נעים לי להגיד, אבל זאת האמת) להשווויץ לבן דוד שלי שכתב ספר למשפחה עם סבתא שלי. רציתי שגם לנו יהיה ספר אמיתי.
איך נראה תהליך הכתיבה המשותפת?
התהליך היה קצת מוזר, ונראה לי יוצא דופן. אני חושב שלא עשו את זה מעולם. כתבנו את הספר יחד בהודעות מסרונים של הטלפון (בגלל שהיה לי טלפון ישן זה היה אפילו יותר קשה). זה היה בלילות שאבא לא היה בבית. בכל פעם הוא העביר לי פרקים בטלפון, ושלחתי לו חזרה בקשות והערות לסיפור, וככה הסיפור נוצר, בהתכתבויות בטלפון.
מה לדעתכם יכול להפוך סיפור אישי של אדם לסיפור שיעניין את העולם?
לפי דעתי מה שעושה סיפור אישי למעניין זה מי שכתב אותו, זאת אומרת אם הוא מעניין בעצמו, וגם איך שכתבו אותו, שזה אפילו יותר חשוב. צריך לעשות את זה מעניין. אבל זה לא מהדברים שכדאי לשאול אותי. במקרה יצא לנו סיפור מעניין. אני מתעניין יותר במדע והסטוריה מאשר בספרות.
איך הספר עזר לך להתגבר ולהתמודד עם הקושי שחווית?
למען האמת, אני לא כל כך זוכר. עברו שלוש שנים מאז הגירושים, אבל עכשיו זה משמח אותי שיצא לנו ספר טוב ממשהו קצת עצוב.
ולאחר שהספר יצא – איך ההרגשה לפגוש את עצמך בתוך ספר?
בעיניי הגיבור של הספר שאול הוא לא ממש אני. נכון ששאול זה באמת השם השני שלי, וכמו שאול גם אני עיוור צבעים ואלרגי לבוטנים, אבל אני לא באמת מכיר מפלצות.. הדמות היא לא אני אבל הרעיונות והסיפור – הם לחלוטין שלי ושל אבא.
נוש-נוש: הרפתקאות של ילדה שובבה בהחלט
קוראים לה נעם, אבל אבא שלה קורא לה נוש-נוש. היא אוהבת חתולים, את רוני (אחותה הגדולה), את הגננת, את החברים ובכלל – את כולם. כולם גם אוהבים את נוש-נוש, אבל לפעמים החיים שלה מסתבכים כמו התלתלים בבוקר, רגע לפני שהיא מסתרקת. אושי גרוס, אבא של נוש-נוש, תיעד את כל הרגעים המצחיקים דרך עיניה וגם צרף מילון למילים מעניינות במיוחד.
נעם (נוש-נוש), מה הסיבה שהספר יצא לאור?
כשהייתי קטנה, אולי בת שש, אבא שלי החליט שאני מאוד מצחיקה והוא רצה לתעד את הדברים המצחיקים שאני אומרת. בילדותי חוויתי חויות נהדרות כמו לגור במשפחתון, חויה שכל המשפחה היתה שותפה אליה, והחוויות משם מופיעות גם בספר.
איך החלטתם אילו חוויות להכניס לספר?
אבא החליט אילו חוויות לספר, והוא כתב אותן לפני איך שהוא הבין את החויה מנקודת המבט שלי, כילדה קטנה. למשל, בחלק השני של הספר שבו אירגנתי את כל ילדי הגן לשחק איתי בפרויקט סוף השנה בהצגה חנהל'ה ושמלת השבת .
אבא תיעד דברים שקרו באמת וחוויות מצחיקות שקרו לנו במשפחה, אני פשוט הייתי שם וסיפרתי לו את הדברים המצחיקים, ככה שכל הסיפורים שלי יצרו את הספר בסופו של דבר.
האם יש גם דמיון בספר כזה, או רק סיפורים שקרו באמת?
הסיפורים נכתבו כפי שהם התרחשו והכל 'קרה באמת', כמו שאומרים. יש חלקים דמיוניים בספר, וזה מה שהיה בדמיון שלי, כמו למשל בסיפור על האוטו החולה או שדמנייתי שבנסיעה לצפון נפגוש פינגווינים..
אושי, מה לדעתך יכול להפוך סיפור אישי של אדם לסיפור שיעניין את העולם?
יש בנעם משהו מאד מצחיק וכתבתי איתה את הסיפורים על מנת לא לשכוח את חוכמת החיים שלה. באותה תקופה שבה תיעדתי את הסיפורים המצחיקים של נעם, הרגשתי שחסר הומור בתרבות הספרים. אני כילד נהניתי מקופיקו וחיפשתי משהו דומה, ונעם הייתה שילוב של בילבי וקופיקו -שובבה, מצחיקה, בעלת דמיון והבנת החיים בצורה שלא מתאימה לגיל חמש ושש.
לדוגמא, בדיחה של נעם שהפכה לבדיחה שכולם לקחו אחריה: איך קוראים לאבא של יהושע? נון. ולאמא שלו ? למד.. או: איך יודעים שדגים מדברים אנגלית ?כי הם אומרים בלו בלו בלו.. הומור זה דבר שמחבר בין אנשים וכולם יכולים להנות ממנו.
נעם, אחרי שהספר יוצא לאור – איך ההרגשה לראות חוויות חיים בתוך ספר?
כשגדלתי קצת, התרגשתי שאבא תיעד את ילדותי ושמחתי בזה מאוד. יותר מאוחר גיליתי שהרבה ילדות בנות גילי אהבו את הספר ורצו גם להכיר אותי האמיתית.
את האמת, עברתי הרבה חוויות שאת חלקם אני כמעט ולא זוכרת אבל ישנם חוויות שאני זוכרת ממש טוב כמו הגן והצהרון, שם הייתי סוג של טומבוי. הכי הכי טוב אני זוכרת את המשפחתון, שממש הרגשתי איך כל ילדי המשפחתון היו כמו אחים שלי וממש חברים המצאנו משחקים, וחוויות משותפות. הרבה זמן לא נפגשנו ואני די מתגעגעת אל כולם..