בפרשתנו מצווה הקב"ה את משה על בניית המשכן וכליו. המזבחות השונים, ארון העדות, השולחן והכיור – כולם בעלי תפקיד חשוב ומיוחד בבניין הקודש, אך דומה כי גולת הכותרת של כלי המקדש היא המנורה. לא רבים יודעים זאת, אך הסמל העתיק של העם היהודי אינו מגן דוד, המתנוסס על דגל המדינה, אלא דווקא המנורה, שמהווה את סמל המדינה. כאשר התקשה משה בהבנת פרטי הכנתה של המנורה הראה לו הקב"ה את תמונתה, וכך היא נעשתה בידי בצלאל בן אורי. אז הקב"ה פתר את הבעיה, אך מה נעשה אנחנו כאשר ייבנה המקדש במהרה בימינו? כיצד נדע איך לבנות את המנורה? פוסקי ההלכה המורים לנו את הדרך בכל תחום מחיינו מיעטו לעסוק בהלכות הקשורות לבית המקדש, שכן בחשכת הגלות עסקו בעיקר בנושאים הקשורים לחיי היומיום של כל יהודי. יוצא דופן היה הנשר הגדול, הרמב"ם, שעסק בפרטי הפרטים של בניית המקדש, וכמובן התייחס למנורה ולציווי לבנותה "כפתור ופרח". הרמב"ם צייר את קני המנורה ישרים (באלכסון), וכן כתב גם רש"י. לעומתם כתב אבן-עזרא כי הקנים היו מעוגלים, כפי שאנחנו מכירים מרוב ציורי המנורה. כאשר חזר עמנו לארץ ישראל החלה התעוררות גדולה ללימוד הלכות המקדש, ואז התברר כי במשך דורות רבים יהודים הקפידו לצייר את המנורה מעוגלת הקנים כסמל בבתי כנסת, בבתים פרטיים ובכל מקום שבו חיו במשך מאות רבות של שנים, כולל ממצא ארכאולוגי מהימים שבהם בית המקדש (השני) היה קיים. לכן יש נטייה בימינו להכריע כי הקנים היו מעוגלים ולא ישרים. למען האמת, להלכה אין זה משנה מהי צורת הקנים, ואנו מתפללים כל יום לקב"ה שיזכנו לראות את המנורה דולקת שוב בבית המקדש.
פינת הפרשנות:
האדמו"ר מגור, בעל ספר "שפת אמת", מסביר בדרך חסידית נפלאה את משמעותם של כלי המקדש: הוא מבחין בין "אש שורפת" (היסוד הפראי) ו"אש מאירה" (היסוד הביתי) – ומראה כי חלוקה זו היא החלוקה הפנימית בבית המקדש: על המזבח שבעזרה היו הקרבנות נשרפים, ולעומת זאת המנורה האירה בהיכל. האש על המזבח – מטרתה לעודד את האדם להשתמש באופן חיובי באש המכלה וההורסת, ו"לשרוף" בתוכו פנימה את סייגי הרוע (הוא מכנה זאת: "סור מרע"). אור המנורה – מטרתו להאיר את העולם באמצעות עשיית הטוב, ו"הוא יותר פנימי וחביב" מפני שההיכל קרוב לקודש הקודשים יותר מאשר העזרה.
