מאת חנה גולד
החודש עלה לאקרנים סרט חדש, להיט נוסף מבית וולט דיסני, בשם "ראלף ההורס". הבמאי האמנותי העומד מאחוריו הוא מייק גבריאל, ששמח לשמוע שגם אצלנו בישראל הילדים גדלים על דיסני. וזה לא מפתיע, בעצם. ברחבי העולם כולו משתגעים על סרטי האנימציה האלה, ילדים מעבירים את ילדותם בצפייה בהם, חלימה עליהם, ואפילו מעזים לדמיין את האפשרות שיום אחד… אולי… גם הם יעשו סרטים כאלה. אולי אפילו באולפני וולט דיסני ממש.
מייק היה פעם אחד הילדים האלה."מגיל שש חלמתי להפוך לעבוד בוולט דיסני," הוא מספר. "וכיום, 50 שנה לאחר מכן אני פה, אחד הוותיקים בחברה.כתבתי וביימתי סרטי אנימציה, ואפילו עשיתי את הלוגו של דיסני שרואים לפני כל סרט – עם הטירה והזיקוקים."
"ראלף ההורס" מספר את סיפורו של נבל ממשחק וידאו שמחליט כי הוא רוצה להפוך לטוב לב. לכבוד יציאתו לאקרנים התארח מייק לשיחה צפופה איתנו בעיתון, וסיפר כי הסרט הראשון שלו עם דיסני היה "השועל והכלבלב". הוא ביים גם את "ברנרנדוביאנקה" ואת "פוקהונטס".
"בהתחלה העיפו אותי מהמדרגות"
אבל חכו, לא מיד הופכים מילד שאוהב סרטים מצוירים לבמאי סרטים מצוירים בעל שם עולמי. בהתחלה הוא היה סתם ילד בתיכון שרוצה שהציורים שלו יתקבלו לחברת סרטים מפורסמת כלשהי.
" הייתי יושב וכותב מכתבים לסטודיו, מצרף ציורים מושקעים מאוד, אבל הם היו עונים במכתב מנומס ומציעים שאלך קודם ללמוד ציור וטכניקות.אחרי ארבעה סירובים בדואר, החלטתי שהפעם אני הולך לעשות זאת בגדול, כך שבפעם הבאה הם לא יוכלו לדחות אותי. נתקעתי בבית שעות רבות כדי באמת, כפי שהם אמרו, אלמד ציור וטכניקות: חרשתי על ספרי אנטומיה של מיכאלאנג'לו, רמברנדט, ברון הוגרט ועוד חמישים אחרים. הקדשתילפחות שש שעות ביום לציורים והעתקות מתוך הספר כדי להתאמן. במקביל גם למדתי אנימציהבקולג'.
לאט לאט הביצועים שלי התחילו להשתפר. ובגיל 24, החלטתי שאני מספיק טוב לנסות שוב. קבעתי פגישה עם אדם נחמד בשם דונלד דוקוולוהראתי לו את העבודות שלי. הוא הסתכל ואמר, ככה בלי למצמץ: "אני לא יכול לקבל אותך על סתם ציורים שעשית, אתה צריך להוכיח לי שאתה מסוגל לצייר דברים מוחשיים." התאכזבתי קשות.
אני בטוח שהוא לא ציפה לקבל ממני סט חדש של ציורים כבר ביום שני, אבל מיד כשחזרתי הביתה התחלתי לצייר כל מה שהוא אמר: ציורים מוחשיים, ניסיון "לתפוס" את התנועה, את הזרימה והקצב של הציור ולגרום לזה להיראות כאילו שזה באמת חי וזז. זה היה קשה. ציירתי את אחי משחק כדורסל, ניסיתי לצייר תוך כדי שאני רץ איתו, כדי לבדוק אם הציור נראה יותר "קופץ" בצורה כזאת.
נו? וזה הצליח?
כן! כשחזרתי לשם – התקבלתי. האנימטור הדגול של דיסני, אריק לרסון, לקח עלי חסות. הייתי מאושר יותר מכפי שאפשר לתאר במילים. לאט לאט למדתי את הטכניקות והפכתי לחבר בצוות המבריק".
עבודה מהסרטים
מייק מספר כי סרטים שנעשו בעבר מהווים השראה לסרטים שהוא עושה בהווה. ולא רק הוא, אלא כל במאי אחר כמוהו: "בדרך כלל מדובר על הסרט שראיתי אתמול בלילה… אם אנחנו אוהבים איזושהי סצינה מסרט קודם, אנחנו ננסה לעשות משהו יותר מגניב שמקבל השראה מהסצינה הזאת.
מה בסופו של דבר משפיע על ההחלטה איך תראה הדמות הראשית עוד מהסקיצות?
"האמת שעם ראלף לא ידענו מה לעשות. הוא היה יכול להיות כל דבר.ניסינו ליצור משהו שדומה למפלצת עם פרווה ועוד כמה יצורים פראיים. בסוף הוחלט שנעשה אותו הר אדם, הפוך במראהו מאנשי העיר שבסרט. אז החלטתי שהר אדם כזה צריך חולצת פלאנאל צבעונית כדי לגרום לו להיראות כאחד שאוהב לבלות בחוץ. כשהוספנו את הצאוורון זה כבר התחיל להיראות כמו סוג הבגדים שהר אדם עשוי ללבוש. הבאתי עוד במאי אומנתי כדי שיחווה את דעתו כצופה מן הצד. הוא הציע להוסיף חולצה כחולה-ירוקה מתחת כדי לתת לראלף את ה"עוקץ" של הצבעים המנוגדים בין הכחול-ירוק לחום-כתום שהוא היה לפני כן. בשלב הזה סיימנו אותו ויצא נחמד.
האם יש קשר בין מראה הגיבור לבין האדם שמדבב אותו?
כששחקן נבחר לדבב דמות, למשל, ג'ון ריילי את דמותו של ראלף– הם ניסו להוסיף נגיעות לדמות,שתידמה לשחקן. "אני מתכוון נגיד לשביל השיער שלו או ללסת הרחבה," מסביר מייק. "רציתי שההופעה החיצונית של ראלף תיראה מתאימה גם לקול שלו.אם בונים את הדמות כמה שיותר קרוב לשחקן היא מקבלת מראה מיוחד במינו, שמבדיל אותו כך שלא ייראה כמו שום דבר אחר שאנשים מכירים.
לכל במאי יש בדרך כלל רשימה של שחקנים ושחקניות שהוא אוהב לעבוד איתם. הוא מעביר את הרשימה לצוות שאחראי על בחירת השחקנים, שמנסים לעניין ולשכנע את השחקנים האלה להגיע לאודישנים ולקחת את התפקיד. "
"אני קונה בחנות צבעים בשביל הסרט"
מה זה בעצם, "במאי אמנותי"? מסתבר שבהפקות כל כך גדולות כמו אלו של סרטי וולט דיסני, אין בהכרח רק במאי אחד. הבימוי עשוי להתפרש לכמה תחומים. מייק, בתור הבמאי האמנותי, בגלל שהסרט עשיר מאוד בצבע ובעיצוב, נחשב לאחד היוצרים הראשיים של הסרט.
"כל מה שאת רואה בסרט הזה באחריותי," מספר מייק בגאווה. "הדרכתיוהסברתי כל דבר לכל צוותי האמנות,התאורה, האפקטים המיוחדים, לצוות שמעצב את הדמויות, לצוות שבנה את הסט והרשימה עוד ארוכה.תכננתי את כל מערכת הצבעים של הסרט. הלכתי לחנות האמנות בעיר וקניתי את כל סוגי הצבעים שהיה להם בתצוגה. חזרתי הביתה, פיזרתי הכלעל השלחן בסלון והתחלתי לקטלג כל צבע לאיזה "עולם" בסרט הוא ילך."
מייק מוסיף כי העבודה ביצירת סרט כל כך ססגוני ומדויק היא הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, וגם הוא היה זקוק לעזרה. " הייתי חדש בתחום הזה, ולכן סמכתי על ההחלטות של חברי המחלקה שלי, ופיקחתי על מה שהם כולם יצרו יחד בסופו של דבר. לסגן שלי, איאןגודינג, היה ניסיון רב, הוא המלאך שהציל אותנו ועזר המון בלפתח סטים ולעצב אותם גם כשזה היה ממש מסובך."
בעוד שבמאי אמנותיחייב לסיים לבנות את כל המודלים על המחשב – לבמאי הראשי תמיד יש את המילה האחרונה."בכל החלטה שעשינו, אם הוא אהב את זה- מה טוב, אם הוא לא היה מרוצה, שברנו את הראש מה לעשות כדי שזה כן יעבוד," מודה מייק."ולפעמים התחלנוהכל מההתחלה וניסינו להיות עוד יותר יצירתיים מקודם."
הבמאי האומנותי מדריך גםאת הצוות המשני של הסטודיו, אלו שעושים את הצעצועים שיוצאים לחנויות הקשורים לסרט, אריזות מוצרים, בגדים, ספרים וכל מיני אפליקציות. "תפקידי היה לגרום לכל זה להיראותכמה שיותר תואם לסרט המקורי. זה הדרך לשמר את כל מה שהמפיקים עבדו עליו בסרט- עבודה מטורפת".
"כל הסרטים שלי – חצופים"
כשאנו שואלים את מייק, מה לדעתו משותף לכל הסרטים שהוא עומד מאחוריהם, הוא משיב כי לכולם יש קשר ברור לסרטים הקלאסיים של דיסני שנעשו בשנות ה-40 וה-50. "זה מתבטא בטון שלהם, בסיגנון, בעיצוב ובאהבה שהם מביעים. אם הייתי צריך לסכם את זה במילה אחת, הם כולם חצופים. אני מאמין בלהיות נועז וחצוף. אמנות תמיד צריכה להיות כזו".
מהו סרט הדיסני האהוב עליך?
"דמבו. אני אוהב את מוטיב האם וילד שכל כך חזק שם. אני אוהב את ההשתוקקות והכמיהה שיש להם אחד לשני לאורך כל הסרט- זה עמוד השידרה של הסרט הזה. התשוקה להתאחד מחדש מאוד חזקה ומרגשת עד דמעות. אמא של דמבו נכלאה בבית הסוהר ודמבו מתכרבל בתוך החדק שלה, היא מנענעת אותו, שרה לו שיר ערש והוא נרדם- וואו, אי אפשר לגרום לצופים להתאהב יותר מזה בסרט… הסצנות של הקרקס מדהימות בעיניי והחלק בו דמבו שתוי ורואה פיל ורוד בתהלוכה הוא אחד הדברים האהובים עלי שאי פעם נעשו באנימציה. השיא זה כשדמבו חייב להיות אמיץ ולקפוץ מהבניין הבוער- דרמה מעולה, זה גורם לצופה להעריץ את האומץ והאמונה של הפילון הקטן שמצליח להתעופף רגע לפני שהוא נוחת לריצפה. זה סיפור עוצמתי שמסופר בצורה הכי טובה שהיה אפשר לעשות".
ועצה לילדי ישראל שרוצים לעשות סרטים:
"תתחילו עכשיו. אל תחכו. לא משנה בני כמה אתם, אתם צריכים למצוא את הדרך ללמוד איך עושים אנימציה ולרכוש את המיומנויות. תקבלו ותשיגו אותם. העולם מלא באנשים נחושים בדעתם שרוצים את אותה העבודה. אתם צריכים להיות יותר טובים מהם בזה שתעבדו יותר קשה ותשברו את הראש עד שתהפכו למאסטרים. לעולם אל תתייאשו. לדבר על מה שאתם רוצים נקרא שלא עשיתם כלום. הדבר היחיד שמשנה הוא להיות מסוגלים להגיע לרמה של עבודות שכאשר יראו אותן לאמן מהסטודיו של דיסני הוא יאמר: "וואו, הילד הזה טוב!". תחפשו מורים טובים. תדעו לקבל עצות טובות, ואל תחשבו שאתם יודעים הכל או שמותר לכם להתנשא אם אתם משתפרים- יש לכם עדיין דרך ארוכה מאוד. ככל שמתקדמים, מבינים עד כמה אף פעם אי אפשר באמת לדעת את זה פיקס. אתם צריכים להרגיש כל הזמן שאתם מנסים וחותרים לקראת משהו- תמיד תהיו רעבים".