לאה קפלן
בימי החנוכה אנו מציינים את נס פך השמן – כד קטן שהכיל שמן טהור להדלקת המנורה ליום אחד, אך הספיק בדרך נס לשמונה ימים. אבל גם בימינו קורים נסים, והם בכל מקום, גלויים וסמויים. קחו לדוגמה את הראל, אביה, רעות ונויה, שלכל אחד מהם קרה נס.
בין הלהבות
כשהראל יומטוביאן בן ה-12 משעלבים היה בן 3, הוריו ישנו בשבת שנת צהרים. בזמן שאחותו התינוקת שכבה בלול, הוא שכב במיטתו, מתקשה להירדם.
"קמתי מהמיטה והלכתי לסלון," הוא נזכר."על הספה טייל לו ג'וק ולא ידעתי איך להרוג אותו. נרות גדולים דלקו על מדף גבוה בספרייה ומשכו את תשומת לבי. מתוך סקרנות טיפסתי על המדפים והגעתי לנרות. מצאתי גפרורים והדלקתי אותם. הייתי קטן ולא ידעתי שאסור להדליק אש בשבת, שלא לדבר על הסכנה שבלשחק באש… את הגפרורים הדולקים זרקתי על הג'וק שעל הספה בסלון."
מובן שהספה החלה לבעור. בתמימות של ילד הוא הלך לחדר השינה של ההורים וקרא בהתרגשות: "יש נר על הספה, בואו תראו!"
הוא נדנד להורים עד שהם קמו. אך עד שהם הגיעו, כבר עלה הבית בלהבות. "אמא שלי שלפה בזריזות את רוני אחותי מן הלול, אחזה בידי ורצה אתנו אל המרפסת, הרחק מן העשן. אבא ניסה לכבות את האש ולא הצליח. האש התפשטה. זעקנו לעזרה והשכנים הגיעו במהירות אבל לא יכלו להיכנס לבית הבוער.
"בחור מישיבת ההסדר הסמוכה גילה תושייה ואומץ לב – טיפס למרפסת הבית שבקומה השנייה, הוריד אותי מחוץ לבית וחזר באותה דרך לקחת גם את אחותי. בינתיים הצליחו אבא והשכנים להשתלט על האש ולכבות אותה. עד שמכונית מכבי האש הגיעה, כבר לא נותרה לכבאים עבודה.
"כולנו יצאנו ללא פגע אבל הבית נהרס כמעט לחלוטין: כל ספרי הקודש נשרפו, גם הטלית והתפילין של אבא, בגדים, צעצועים, כלי מטבח, מצעים ומגבות – כמעט כל תכולת הבית. רק התמונות על הקירות לא נפגעו, חוץ מפיח שחור שדבק בהן. התחלנו הכול מאפס. הישיבה דאגה לנו לבית חלופי. שכנים הביאו ציוד בסיסי כמו 'מטרנה', בקבוקים, פיג'מות ואפילו משקפיים לאמא.
"הקהילה בשעלבים לא עזבה אותנו לרגע. השכנים התעניינו בשלומנו ותמכו בנו לאורך כל הדרך. הבית שופץ וחזרנו לגור בו. אמא תמיד אמרה לי: "הכול מאת ה'"; אני מודה מאוד לקב"ה שהמשפחה נותרה בריאה ושלמה ושהצלחנו להשתקם מן השריפה.
חודש וחצי לאחר השריפה עשינו סעודת הודיה והזמנו את כל השכנים שעזרו לנו בעת צרה. זו הייתה דרכנו להודות על הנס שנעשה לנו".
מה למדתם מהחוויה?
"הבנתי את פירוש המונח 'סכנת נפשות' והרגשתי שה' שומר עלינו. בטיולים שנתִיים של בית הספר אני תמיד משגיח על המדורה ודואג באופן אישי לכבות אותה. אני יודע שהיא מסוכנת ואני נזהר ממנה דווקא משום ש'נכוויתי' ממנה בעבר. מטאפורית, כמובן."
בין הגלגלים
גם לאביה אדטו בת ה-15 מן המושב צרופה אירע נס: היא ניצלה מתאונת דרכים. "אמא שלי, אני ושניים מאחיי נסענו לחיפה לסידורים. אחי הגדול יצא מן הרכב, שעמד בצד כביש סואן, ואנו המתנו לו בפנים. אמא שלי ראתה במראה הקדמית שמשאית גדולה מתקרבת והחליטה להתקדם מעט קדימה, כדי שהמשאית תעבור בבטחה. היא אותתה שמאלה כדי להשתלב בתנועה. באותו רגע הגיחה המשאית במהירות ופשוט עלתה על הרכב שלנו… כל החלק הקדמי של הרכב נמעך. מכיוון שהיינו חגורים, הרגשנו מכה חזקה וזעזוע של הרכב אבל נשארנו במקום. זה היה מפחיד מאוד. בשנייה אחת כל העולם התהפך. החיים שלי חלפו לנגד עיניי. לא רציתי למות. רציתי לחיות. התפללתי שלא יקרה דבר לאמא ולאחיי. הרגעים הללו נראו כמו נצח. אנשים מיהרו למקום התאונה להושיט יד לעזרה. הוציאו אותנו אחד אחד מן הרכב ההרוס, וצוות האמבולנס נתן לנו טיפול ראשוני.
הנס היה גדול – לא נזקקנו לטיפול רפואי ולא סבלנו מחבלות חיצוניות. הפגיעה הייתה בעיקר נפשית: לאחר מכן היו לי חרדות, התקשיתי להירדם בלילה ופחדתי להיכנס מחדש למכונית. ברוך ה', עם הזמן זה עבר לי. עד היום כשחולפת משאית, אמא שלי מקפידה להאט או לעצור בצד הכביש, כך שתחלוף על פניהָ…"
מה למדת מהחוויה?
"בגלל שקיבלתי את חיי ואת חיי בני משפחתי במתנה, למדתי להעריך מחדש את החיים ולהודות כל יום על הדברים הפשוטים: תודה על שאני בריאה ושמשפחתי נמצאת לצדי. זה לא מובן מאליו!"
בין צירופי מקרים
רעות אזולאי, בת 14 מחדרה, לא עברה תאונה אך ניצלה ממנה…
היא מספרת: "אחותי וידיד שלה נסעו לקניות במרכז העיר. הייתי אמורה להצטרף לנסיעה, אבל היא אספה מכר אחר בדרך והודיעה לי שאין מקום. מכיוון שהנהג היה בגדר 'נהג חדש', אסור היה לו לקחת יותר משני מלווים ברכב. כעסתי מאוד על אחותי שהעדיפה מישהו זר על פניי… היו לי תכניות ובגללה הן התבטלו. כעבור 10 דקות אחותי התקשרה לסלולרי של אמא. בגלל שלא הייתה בבית עניתי במקומה. אחותי נשמעה מבוהלת מאוד, ביקשה לשוחח עם ההורים ואמרה שהם עברו תאונת דרכים. תוך דקות הגענו, הוריי ואני, למקום התאונה. המכונית הייתה מעוכה וצדה השמאלי של המכונית השנייה שהייתה מעורבת בתאונה, נהרס לחלוטין. זה היה מחזה מזעזע. הייתי המומה מן העובדה שהייתי אמורה להיות בתוך הרכב בזמן התאונה והייתי עלולה להיפגע. מראה המכוניות ההרוסות גרם לי להבין שניצלתי בנס."
מה למדת מן החוויה?
"שלפעמים קורים בחיים דברים שמשמעותם מתבררת לנו רק לאחר מעשה וממרחק של זמן. הבנתי כמה חשוב לנהוג בזהירות כי טעות בשיפוט עלולה לגבות חיי אדם. אמנם כל יושבי הרכב נפגעו קל יחסית, אבל ברור שזה יכל להיות אחרת. בעיניי זה נס שהייתי אמורה להיות במכונית אבל יד מכוונת מנעה זאת ממני. תמיד האמנתי בקב"ה אבל לאחר התאונה הרגשתי שהוא באמת שומר עליי מלמעלה…"
בין הפיגועים
הנס של נויה אבני, בת 9 מאור עקיבא, אירע כשהייתה תינוקת בת חודשיים.
"במשך שנתיים, בכל יום ראשון בצהריים אכלנו צהריים יחד עם סבא שלי במקום קבוע – מסעדת 'מצה' בחיפה. בחודש אפריל 2002 החל מבצע 'חומת מגן' ואבא שלי גויס לצבא. אמא שלי בכתה מאוד והכריזה שארוחת הצהריים השבועית במסעדה מבוטלת, כי היא לא רצתה לצאת בלי אבא.
באותו שבוע בדיוק, ביום ראשון בצהריים, נכנס למסעדה הזו מחבל מתאבד והתפוצץ. 16 אנשים נהרגו ועשרות נפצעו. נהרג גם המלצר שנהג להגיש לנו את האוכל כל שבוע וגם חברה טובה של אמא, שהייתה במסעדה באותה שעה.
כשהוריי שמעו על הפיגוע הם הבינו שקרה להם נס גדול. היינו אמורים להיות במסעדה באותו הזמן…
גם כיום נוהגים הוריי נוהגים לקחת אותי ואת שלושת אחיותיי לאכול במסעדת 'מצה', שהיא עדיין המסעדה המועדפת עלינו. אנחנו מרגישים שדווקא בגלל הפיגוע עלינו להמשיך לאכול שם. המחבלים מבקשים לעצור את החיים – ואנחנו נמשיך!"
מה למדת מהחוויה?
"הייתי בת חודשיים, תינוקת קטנה שכל חייה לפניה, וקיבלתי את חיי מחדש במתנה. אני מעריכה את זה מאוד! אגב, אבא שלי חזר ממבצע 'חומת מגן' בשלום, לאחר שלושה שבועות של לחימה והיעדרות מן הבית. אבא שלי לוחם, ולכן גם זה נס בפני עצמו!"