פֶפֶת

פֶפֶת

כתבה: רבקה מרים

איירה: רינת גלבוע

את פֶפֶת שילוח הכי אוהב. בעצם זה מסובך יותר, כי לא רק אותה הוא הכי אוהב  – אפשר לצרף לרשימת ה"הכי אוהב" הזאת עוד כמה וכמה, את אמא שלו, את אבא שלו, את נְחוּנְיָה החתול (שלא לגמרי שלו, כי נְחוּנְיָה מעדיף לא להיכנס הביתה, רק מסתובב לו, בזנב זקוף, בחצר שלהם). שילוח הכי אוהב שוקולד אגוזים, את הקצה השרוף של הלחם, את הספר, שהסוף שלו נקרע, על הפיל ההוא, את שִׁמְרִי, והוא הכי אוהב גם ילדה אחת, שעדיף שלא נציין כאן את השם שלה. ובנוסף לרשימה הזאת הוא הכי אוהב עוד כָּלְמִינֵיאִים.

אבל הרי כולנו יודעים ש"הכי אוהב" אחד שונה מה"הכי אוהב" האחר, לכן אפשר להגיד בפשטות, ובלי לשקר, ששילוח הכי אוהב את פֶפֶת.

פֶפֶת ראתה את שילוח מיד אחרי שנולד. כשסופרים ספירה מדויקת, הרי שהיא הייתה הרביעית שראתה אותו, אחרי אבא שלו, האחות המיילדת ואמא שלו (נטליה, אמא של שילוח, הייתה השלישית שראתה אותו, כי מרוב התרגשות התמלאו עיניה דמעות כשנולד והיא עצמה אותן, כך שאבא שלו, שעמד לצדה, ראה את היילוד לפניה, ממש ברגע שראתה אותו גם האחות המיילדת). פֶפֶת עמדה אז מחוץ לחדר הלידה, וברגע שבו שמעה פעייה של תינוק, פרצה פנימה בזרועות פשוטות ואמרה בלחש, כי המילים נבלעו לה, "מזל טוב, מזל טוב" וכך שוב ושוב ושוב.

פֶפֶת נמוכה מאוד. יש לה שיער לבן ארוך, שלפעמים היא שוזרת לצמה וקושרת בקָצֶהָ סרט. היא מדברת המון, ומפני שהרבה מהמילים שלה נאמרות בלחישה אפשר לקלוט רק חלק מהן. שילוח לא תמיד מקשיב לה, לא בגלל שהיא משעממת אותו, פשוט בגלל שבדרך כלל הוא עסוק כולו במשהו אחר. אבל גם כך הוא מצליח תמיד לקלוט אפילו את המילים השקטות ביותר שלה.

לפעמים, בין משחק למשחק, בין עיסוק לעיסוק, מתקרב שילוח אל פפת שיושבת בכיסא שלה ומתנדנדת עליו, והוא כורע על השטיח לצדה ומניח את הפנים שלו עליה. פפת מלטפת אז את השיער שלו, מקרבת את השפתיים אליו ולוחשת באוזנו מילה סודית. מה זאת מילה סודית? מילה שאף אחד מלבד שניהם לא מכיר. זאת יכולה מילה כמו "רוּשְׁקוּלוּ" או "פָּרְסִילוּף" – ולמרות ששילוח לא שמע את המילה הזאת אף פעם לפני כן, הוא מבין מיד למה הכוונה.

הוא ופֶפֶת ממציאים יחד שפה חדשה? אולי זאת שפה ששניהם מכירים מזמן והיא עוזרת לו להיזכר בה?

ההורים שלו סיפרו לו איך קבלה פֶפֶת את השם שלה. "זה קרה כשהיית קטנטן," סיפרו, "ובקושי הצלחת לעמוד, אבל כבר התחלת לדבר. הקיץ היה חם, השמש מילאה את החדר שלך. מעל ללול שבו עמדת, נאחז במעקה כדי שלא ליפול, עמדה פֶפֶת כשהיא מנופפת במניפה להשיב עליך רוח, ואתה התחלת לצהול 'פֶפֶת, פֶפֶת, פֶפֶת!!!' מאותו יום והלאה כך קוראים לה כולנו."

פפת היא אולי קרובת משפחה של שילוח, אבל לא ברור בדיוק איך. היא לא סבתא וגם לא דודה, היא לא שכנה. גם נטליה ויהוסף, ההורים שלו, הכירו אותה בילדותם. הם גרו אז במקומות מרוחקים זה מזה, וכל אחד מהם קרא לה בילדותו בשם אחר.

פפת לא נמצאת איתם באופן קבוע. היא באה והולכת, כנראה שכמו הרוח שנושבת מתנועות המניפה, אי אפשר לסגור אותה במקום מסוים. יש תקופות, ואפילו תקופות ארוכות מאוד, שבהן פפת נעלמת. ההיעלמות שלה יכולה להתרחש בפתאומיות, בלי שום אזהרה או התראה – לרגע היא כאן, מדברת, כרגיל, בקולה הצפוף, ופתאום, בבת אחת, נשאר המקום ששהתה בו ריק. אם הייתה ישובה על הכיסא, הכיסא עוד נמצא שם, עם הריפוד הפרחוני ומשענת עץ שלו, אבל המושב שעליו היא ישבה ריק. אם עמדה על השטיח, השטיח נשאר שם על הרצפה, אבל עיגול כתום, שרגליה הסתירו כשניצבה שם, חשוף וגלוי עכשיו לגמרי, מפני שהיא לא עומדת עליו עוד.

כשהיא נעלמת, לא ברור אף פעם כמה זמן תיעדר, וכשהיא חוזרת לא ברור איפה הייתה והיא נראית רגילה לגמרי, כאילו לא נעלמה בכלל.

יום אחד, כששאל אותה שילוח, כשחזרה, "איפה היית, פפת?"

היא מצצה את קצה הצמה הלבנה שלה וענתה, מחייכת, "נכנסתי לתוך הַשָּׁנִים."

ושניהם צחקו.

כְּשֶׁפֶפֶת חוזרת מההיעלמויות שלה נכנס תמיד נחוניה החתול אחריה הביתה, מתבונן בה במבט ירוק וממושך, קופץ על ברכיה ומתכרבל בחיקה לכמה דקות ואז שב ויוצא, כדרכו, להסתובב בחצר בזנב זקוף.

אמא של שילוח מגישה לה אז תה חזק במיוחד, כזה שהיא יודעת שפפת אוהבת, כשעל הצלוחית, מתחת לספל, שתי קוביות סוכר ופלח לימון וגם פרוסה דקה מאוד של עוגת תפוחים. אבא של שילוח מתיישב לצדה של פפת, על הארץ, חולץ מעליה את נעלי הספורט השחוקות, שנראות כאילו נגמר להן הכוח ללכת, ומנעיל לרגליה את נעלי הבית הוורודות, שתמיד מחכות לה שם, אצלם במגרה.

תמונה: freedigitalphotos.net