שרה בר אשר
"ח-ג ש-מ-ח!" הכריזה דודה יעל כשהיא מושכת את המילים, תוך כדי פתיחת דלת ביתה. "חג שמח", השיב יניב, שתמיד שמח להתארח בבית הדודים יעל ואיתן. תוך שניות אחדות התייצבו כל בני הדודים של יניב שהם ילדיהם של יעל ואיתן. כולם שמחו מאוד על ההזדמנות לארח את יניב למשך כל ימות החג. "אנחנו כל כך שמחים שבאת להתארח אצלנו", אמרה נעמה בת הדודה שמבוגרת מיניב בשנה, והוסיפה: "אתה אפילו לא תרגיש שההורים שלך נסעו כדי לערוך את סדר הפסח באנגליה, אני מבטיחה לך שעם כל הטיולים שאבא שלי תכנן עבורנו לאורך כל חול המועד, אתה אפילו לא תשים לב לאיך שהזמן יעבור".
אבא של יניב הוא חזן ששמו הולך לפניו. כך יוצא שכמעט בכל פסח וראש השנה, יניב ובני משפחתו נמצאים בחו"ל. בעבר כשהאחים של יניב עדיין היו בבית, זה היה נחמד. אך כעת, האחים שלו כבר לא מצטרפים אל ההורים, לכן יניב החליט, שהשנה הוא רוצה להישאר בפסח בארץ.
"נעמה, אני מכיר את אבא שלך. היה ברור לי שהוא תכנן שבוע שלם של טיולי אקסטרים. זה כמובן יהיה שונה מאוד מהבילויים המשפחתיים שלנו. אבל אני מוכן לאתגר", השיב יניב לנעמה שהייתה עסוקה בלסדר את המתנות שקיבלה מחברותיה לכבוד מסיבת בת המצווה שלה, שנערכה שבוע לפני החג.
"אני מקווה שהבאת נעלי הליכה טובות", אמר אוהד בן התשע שהוא אחיה של נעמה, "כי אבא שלי אמר שנוכל לדאוג לך להכל. רק שחשוב שתגיע עם נעלי הליכה שנוחות לך". יניב ידע טוב מאוד לאיזו משפחה הוא נכנס. דודה יעל, היא מורה לספורט בבית הספר ודוד איתן הוא מדריך טיולים בארץ. כשהם יוצאים לטיולים הם תמיד דואגים שתהיה להם קופסא ענקית של ירקות שטופים וחתוכים ולידה קופסא נוספת שבה, למרבה האכזבה, אין עוגיות פסח פריכות, אלא פירות צבעוניים.
"אל תדאג אוהד, הבאתי נעליים טובות", הרגיע יניב, "אני מכיר אתכם. אני יודע שבניגוד למשפחה שלנו, אצלכם לא קוראים ל'על האש' טיול, רק בגלל שזה בחיק הטבע. אני יודע שאצלכם קודם כל יש מסע בסטייל של מסעות בני עקיבא, ורק אחר כך אוכלים".
גיא, אבא של יניב ודוד איתן הם אחים. ועם זאת הם מאוד שונים באורח החיים שלהם. אבא ואמא של יניב מאוד אוהבים את מנעמי החיים. לכן, כשהם מתארחים אצל הקהילות היהודיות בחו"ל, הם אוכלים אוכל מסורתי וגלותי, שכולל בפסח קניידלך, מקרונדלך, חרמזלך וכל דבר מטוגן ומסוכר שיש לו את הסיומת 'לך'. עם זאת הם לא מתעקשים דווקא על הצליל הזה. לכן הם בהחלט יכולים לאכול מצה מטוגנת, אייער לוקשן (אטריות ביצים), עוגיות קוקוס וכל מאכל אחר ובלבד שיהיה בו שמן, קמח – מצה וסוכר. כי פסח, הוא רק פעם בשנה.
"אנחנו מאוד אוהבים את הטיולים האלה שאתה קורא להם מסעות בני עקיבא", השיב אוהד והסביר: "ככה אנחנו מכירים כל פינה בארץ ישראל. לאבא שלי יש סיפור על כל מקום. אני בטוח שאתה תאהב את הטיולים ואת הסיפורים שלו. ואפילו את האוכל שלנו. וחוץ מזה אל תדאג, זה לא שאנחנו לא אוכלים בכלל את כל המאכלים האלה שמסתיימים ב'לך', זה רק שאנחנו אוכלים כל מאכל כזה פעם אחת בחג ולא בכל אחד מימות החג".
אם תשאלו את יניב, הדברים שאמר אוהד קלעו בול לבעיה שלו. בכל שנה אחרי חג הפסח, הוא מגלה שהוסיף עוד שני קילוגרם למשקלו. דודה יעל אמנם מכינה מאכלי חג מסורתיים, אך למשל היא אופה את המצעבריי עם שמן זית ולא מטגנת אותו. אם מישהו מהילדים רעב בזמן הנסיעה במכונית, הוא זוכה לקבל גזר, או פלפל, או עגבניית שרי. לכן האוטו של יעל ואיתן לא נראה כמו אוטו זבל עם שאריות של חטיפים וופלים כשרים לפסח, אך חשוב מכך בני הדודים של יניב לא סובלים מעודף משקל שמוסיף ועולה בכל אחד מימות החג.
"אצלנו לא תסבול מכאבי הבטן המסורתיים שאצל הרבה אנשים הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד משמחת החג", אמרה דודה יעל וביקשה מנעמה שתפסיק להתענג ממתנות בת המצווה שלה ושתסדר את המצות מקמח מלא על שולחן הסדר. "אני יודע", אמר יניב, אבא שלי תמיד אומר שאצלכם המצווה הכי חשובה בפסח, היא לא אכילת מצות מקמח מלא, אלא דווקא אכילת 'שאר ירקות' ".
"מה? אבא, יש "שער ירקות”?" התפרצה לפתע ליטל בת השלוש לשיחה, גם זה בירושלים?" כולם התפרצו בצחוק לשמע השאלה הזאת. "חייבים להוסיף את זה למחברת פניני החכמה של ליטל", אמרה דודה יעל והוסיפה: "ושלא נשכח גם לרשום את השיר שליטל שרה לנו אתמול 'שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא. קנו, קנו, קנו לי בגד ים…' ".
ואז, קם דוד איתן.
"תקשיבו ילדים!", הודיע בחיוך. "אם נמשיך כולנו לשבת כאן ולפטפט, לא נספיק להתכונן לחג. כל אחד זוכר איזה תפקידים הוא קיבל על עצמו כדי שלא הכל יפול על אבא ואמא… הרי הם לא לא עבדים במצריים ובטח שלא קורבן פסח!”
כולם צחקו.
"אז כמו שכולנו עמדנו אתמול במטבח וכל אחד הכין את המנה שהוא בחר לבשל, כך גם עכשיו כל אחד צריך לסיים את המטלה שהוא אחראי עליה".
יניב לא הבין. “המנה שהוא בחר לבשל"?!
דודו חייך וסיפר לו בדיוק איזה מן מנהג הם עשו לעצמם במשפחה. במהלך סעודות השבת בביתם, בכל פעם שמוגשת מנה אל השולחן – דודה יעל, או דוד איתן מכריזים שהמנה הוכנה בחסות נעמה, או בחסות אוהד, או בחסות ילד אחר. כן, הילדים משתתפים בבישול! וככה הם גם לומדים להכין אוכל וגם לומדים לאכול אותו… כי חלקם בקושי אהבו לאכול אוכל מבושל לפני כן. נעמה למשל תמיד אכלה כמעט רק חלה ואורז. והנה, מאז שלמדה לבשל בעצמה קציצות בשר, היא אוכלת אותן בשמחה.
"זה רעיון מצוין,” אמר יניב. "בשנה הבאה אולי נעשה זאת גם בבית שלנו. ובשבילי יש לו אפילו יתרון נוסף…"
"איזה?" הסתקרנו הדודים.
"אולי סוף סוף לא אעלה במשקל… כי אחרי שאני אשרוף את כל המטבח אני לא אוכל לאכול כמעט כלום בליל הסדר!”
הם צחקו איתו. ולמרות שהתלוצץ, ידע יניב שזה בכל זאת נכון: אם בליל הסדר של שנים הבאות, הוא באמת ישתדל יותר לעזור ופחות לשבת, יותר להכין את האוכל ופחות לזלול אותו… אולי לא רק יאמץ לעצמו הרגל טוב אלא גם יישמר מפני ההשמנה ה"מסורתית" הזאת.
אז נכון ש"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", הוא חשב לעצמו, אבל בינתיים המעשה הכי צדיק שאני עושה זה – מצוות אכילת מצה… והרבה…
תמונה: sxc. hu