אמונה בונה
שלום חבר'ה,
קוראים לי אמונה בונֵה, בת 13, מקריית-שמונה. ולא, לא יורד אצלנו שלג בחורף, נחמד ששאלתם.
אני אוהבת לקרוא ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, לשמוע מוזיקה, לבלות עם השבט שלי בבני עקיבא, לעשות ספורט ולהפוך כל דבר לראשי תיבות…
אני מתחרפנת כשאנשים רושמים מילים באנגלית באותיות בעברית, כשאחותי מתקנת אותי במילים בשירים באנגלית, כששופטים אדם רק מהמראה החיצוני שלו, וכשאנשים לא מאמינים לי דווקא כשאני אומרת את האמת.
האמת שאף פעם לא ממש רציתי להיות סופרת. כשהייתי קטנה זה היה נראה לי מקצוע משעמם במיוחד, להיות סופר. אמנם עכשיו אני כבר לא חושבת ככה, אבל עדיין אני לא רואה את עצמי מתעסקת בתחום הזה בעתיד. סיפורים קצרים מדברים אליי יותר מסיפורים ארוכים…
לסיכום, המוטו שלי בחיים הוא "מה שלא הורג – מחשל". ולפי דעתי זה אחד המשפטים החכמים ששמעתי.
אז עכשיו רק נותר לחכות ולראות אם אני באמת כזאת משעממת כמו שאני נשמעת…
אמונה
אדוה בן-עוליאל
וואו, איך אני מציגה את עצמי בכמה משפטים?
טוב, אתחיל מההתחלה…
קוראים לי אדוה. אני גרה ברמת-מגשימים (אי שם בצפון הרחוק…) ואני בת 12 וחצי. אני אוהבת לעשות בייביסיטר על ילדים חמודים שלא מתעוררים בלילה, ולקרוא את הספרים של ליאת רוטנר (העורכת של העיתון). אני אוהבת היסטוריה (כי יש לנו מורה ממש טובה), שונאת מתמטיקה ומתפללת בכל יום שעברית תהפוך להיות השפה הבינלאומית. חוץ מזה אני כותבת הרבה עם סוגריים וחופרת לכולם…
אם מישהו רוצה לכתוב לי משהו (הערה, הארה, רעיון לכתבה) שישלח לי דוא"ל: adva3bu@gmail.com, ובעזרת ה' אגיב לכם.
מחכה לתגובות שלכם. חתימות – אחר כך…
אדוה
אביתר גילאי
שיר שאני אוהב אומר: "להתחיל הכול מהתחלה זה כמו לנשום בפעם הראשונה". האמת, אם אני הייתי כותב את המילים לשיר הזה ממש עכשיו, הוא היה הולך ככה: "להתחיל הכול… זה כמו לכתוב בפעם הראשונה."
למה? כי אני אוהב מאוד לכתוב, אבל מכל הפעמים שכתבתי משהו אף פעם לא כתבתי על עצמי! התוצאה היא ישיבה במשך שעות מול המחשב, כשהמקש שמופעל הכי הרבה הוא מקש המחיקה. אני יכול לכתוב כמה כיף לי שנבחרתי להיות כתב וכל השטויות האלה, אבל זאת תהיה שטות כי אתם יכולים להסיק לבד שאני מאושר. אז ממש בכמה מילים אכיר לכם את אביתר גילאי: בעוד פחות מחודש אני בן 14, אני גר בפתח תקווה ואוהב מאוד ללכת לעזרא (כפר-גנים אימפריה) ולשחק במחשב. מספיק מידע? אני מקווה שהקריאה של כתבותיי תגרום לכם ל"אור גדול", כמו שם השיר שכתבתי עליו בהתחלה.
קריאה נעימה,
אביתר
אבישג איפרגן
שלום!
כולם אומרים לי שאני צווחת הרבה: בסרטים, כשאני רואה מקק, כשהצלצול בבית הספר מצלצל… אבל את הצרחה הכי חזקה של החיים שלי הרבצתי באותו יום שני מבורך שבו קיבלתי את ההודעה: "זכיתם להיכנס לנבחרת הכתבים הצעירים של עיתון 'אותיות'."
טוב, עכשיו אציג את עצמי: קוראים לי אבישג איפרגן, אני בת 13 וגרה בירושלים. מה אני אוהבת… כמעט הכול: אני אוהבת מאוד לקרוא, לרקוד כשלא רואים אותי ולעשות ספורט. אני גם אוהבת לכתוב סיפורים – אני גם באמצע לכתוב ספר משלי.
אני אוהבת לשמוע שירים, לראות סרטים, להציג, לנאום, לצעוק, לשיר (בעצם, "לחרוק" יותר מדויק). אני מתה על חתולים (היו לי מיליונים), ואני אוהבת לישון, לריב עם האחים שלי, להסתרק… יש לי נטייה להתמכר לכל סדרה שאני רואה. מה אני שונאת? שמתקנים אותי על דקדוק.
מהשנה שעברה החלום שלי היה להיות כתבת צעירה (כלומר, חוץ מלהיות הבעלים של קוקה קולה, כמובן). עכשיו, כשהחלום התגשם, אני מתכוונת לעשות הכול כדי שגם אתם תיהנו ממנו.
אבישג
אסתר כהנא
שלום, קוראים לי אסתר כהנא, אני גרה בירושלים ועולה לכיתה ח' בביה"ס 'חורב'. יש לי שני אחים גדולים ושתי אחיות גדולות. בדרך כלל זה מעצבן להיות הכי קטן, אבל יש יתרונות: למשל אין אף אחד שיקרצץ לי כשאני אלמד לבגרויות, כמו שלפעמים כיף לעשות לאחים גדולים…
אני מנגנת בפסנתר, בחלילית וקצת בגיטרה. אני אוהבת לנגן, להציג, לפטפט עם כולם, לשחות, לכתוב, לקרוא, ולחפור לאנשים. כן – בטח הרגשתם את זה…
נולדתי בבית החולים 'שערי צדק' בשנת תש"ס, חודשיים וחצי לפני הזמן, במשקל1.338 ק"ג. כשהייתי בפגייה המשפחה שלי עברה לירוחם, וחודשיים אחר כך גם אני הגעתי הביתה. למדתי לקרוא בגיל 3, ואז גם עברנו לבית הנוכחי בירושלים. המילה הראשונה שאמרתי הייתה "במבה". מעניין למה – היום אני לא כל כך אוהבת במבה…
מה עוד? התחלתי לכתוב בערך בכיתה ג'. כתבתי סיפורים קצרים וקראתי אותם מול הכיתה. עכשיו אני ממשיכה לכתוב בכיף (בדרך כלל בשיעורים…) ומנצלת רגעים פנויים כדי לכתוב כתבות.
מקווה שיהיה חופש נעים ושנת כתיבה מוצלחת,
אסתר
זהבה הלברשטט
הרגע הזה מעלה בי זיכרונות מלפני שנתיים. אותה דילמה: מה לכתוב? איך לכתוב? כל העניינים הללו… בסוף יצא לי משהו יבש ומשעמם, בלי טיפת חוש הומור. הייתי כל כך עסוקה בשאלות שלעיל, שבסופו של דבר בקושי כתבתי. הפעם החלטתי להשקיע בזה יותר.
אז בלי כל הנאומים המרגשים (אחרי הכול, זה לא איזה נאום בת מצווה): נעים מאוד, זהבה ה… עזבו, שם המשפחה ארוך ומסורבל. בת 13 וחצי, עולה לכיתה ט', מרמת בית-שמש. אוהבת כתיבה (לפני כמה חודשים התחלתי לכתוב ספר. כפיים!) וגם סריגה, נגינה, קריאה (בדרך כלל אני לא אוהבת פנטזיה, אבל להארי פוטר יש לי פינה חמה בלב ובמדף), אמנות ועוד המון…
עוד דברים עליי: כפי שאתם רואים בתמונה ליד, אני לא פוטוגנית. הצבעים האהובים עליי הם אדום וכתום, ואני אוהבת מאוד מוזיקה (בעיקר רוק סוער באנגלית מהמאה הקודמת, וקצת מזרחית עכשווית). ו… נראה לי שזהו לעכשיו.
בתקווה שלא תשתעממו מהכתבות שלי,
זהבה (בלי שלושת הדובים…)
יגל ברנע
יום ראשון בהיר ונחמד. אני רץ לחדר המחשבים כדי לתפוס את המחשב הטוב, וגם כדי להגיע לפני המורה ולחטוף כמה דקות של אינטרנט. הגעתי. למזלי, המחשב היה פנוי. מיהרתי להיכנס לתיבת הדוא"ל, ושם חיכתה לי הודעה: "ברכותינו, התקבלת להיות כתב צעיר ב'אותיות'!"
"יש!" צעקתי. "התקבלתי!"
אז קוראים לי יגל ברנע, אני בן 13 ואני גר ביישוב נווה-דניאל שבגוש עציון, ליד ירושלים. אני לומד בבית הספר האזורי באלון-שבות. יש לי הרבה תחביבים: אני אוהב ללכת לבני עקיבא ולשחק כדורגל ולקרוא ולכתוב סיפורים ולשחק במחשב ועוד המון דברים. יש לי תחומי עניין רבים ואני מפתח אותם לכל מיני כיוונים: אני אוהב פוליטיקה (התכוננו לכתבות פוליטיות), אני אוהב לכתוב ורבים טוענים שיש לי כישרון לשפות. אני חוקר דברים רבים לעומק, וכל דבר מסקרן אותי… אני אוהב לכתוב, וכמובן לקרוא את 'אותיות'!
אני מבטיח לנסות לכתוב כתבות מגוונות, מעניינות, מעשירות ומצחיקות, ומקווה שתאהבו אותם.
יגל
יונת גרינפלד
יש, מתחילים לכתוב!
רגע, מה בעצם אכתוב? על מה? איך? המשימה הראשונה שקיבלנו היא לכתוב על עצמנו במשפטים ספורים. אני כבר אומרת לכם שלא תכירו אותי לעומק. איך אפשר להכיר לעומק בכמה משפטים? אבל אני מקווה שנכיר דרך הכתבות בהמשך. אז מאיפה להתחיל? אולי פשוט מההתחלה.
מי זוכר את היום שהוא נולד? אף אחד, גם אני לא… אבל אני יודעת ששבת אחר כך קראו לי בשמי – יונת. אני גרה בניצן, אוהבת לכתוב, לצייר ולצלם, לומדת בכיתה ו' בבית הספר שבקבוצת יבנה, והעיתון האהוב עליי הוא 'אותיות', כמובן…
מה שרציתי להגיד הוא שאולי לא זוכרים את הלידה, אבל את הלידה בתור כתבים – זוכרים. אני מקווה שיתפתח מזה משהו, ואני מקווה להגיש כתבות מעניינות ומרתקות שלא תוכלו להפסיק לקרוא.
שלכם,
יונת
נועה דון-יחיא
שלום חבר'ה!
האמת שאני מרגישה קצת כמו בתוך חלום… לכתוב בעיתון? ועוד בפעם השנייה? אז אם זה באמת חלום אני מוכנה להמשיך לישון עוד קצת, כמו תמיד (מה, לא שמעתם על הסרט החדש? "משימה בלתי אפשרית 6 – להעיר את נועה בבוקר").
אז מה השתנה מהשנה שעברה? גדלתי בשנה – אני כבר בת 17 (אמאל'ה!), אני עדיין מאוהבת בכל מילה כתובה וקוראת כל דבר שעומד במקום יותר משתי שניות. בין הלימודים לחניכים ('נאמן' נחלים כבוד!) אני מנגנת בפסנתר (ופה המקום לבקש סליחה מהשכנים המסכנים), ומשתדלת לא לדרוס יותר מדי אנשים בשיעורי הנהיגה…
גם הפעם התלבטתי (כמו תמיד) אם לשלוח כתבה לתחרות, וכששלחתי, ברגע האחרון כמובן, חשבתי שאין סיכוי שאתקבל.
אבל… הפתעה! בתיבת הדואר שלי חיכה לי דוא"ל מליאת! כמובן צרחתי ופרצתי בריקוד סוער (מזל שאף אחד לא ראה, אחרת היו שמים אותי בבית משוגעים במקום בעיתון).
אני מקווה שיהיה לכם מעניין לקרוא, ולהתראות בכתבה הבאה!
אשמח לקבל הצעות ורעיונות לדוא"ל: noadony@gmail.com
נועה
עידו וולק
שלום לכל הקוראים!
וואו, כתבה ראשונה לעיתון, איזה כיף! אשתדל שיהיה "דה בסט", הכי טוב שאפשר, ונראה מה יצא…
אז קוראים לי עידו וולק ואני גר ברעננה. חוץ מכתיבה, אני אוהב לשחות, לרכוב על אופניים, לקרוא, ובקיצור לעשות את כל הדברים הרגילים שילדים בגילי אוהבים לעשות.
אני חייב להתוודות: בהתחלה בכלל לא רציתי לכתוב כתבה לעיתון, וחשבתי שאין לי סיכוי להיות כתב צעיר. מה, דווקא אותי יבחרו מתוך עשרות הילדים שיישלחו כתבות? יבחרו דווקא בעידו וולק מרעננה? אבל סבא שלי עודד אותי ואמר לי לנסות לכתוב כתבה, וגם אם לא אתקבל לפחות אדע שניסיתי, ותמיד יש הזדמנות שנייה. ככה החלטתי לשלוח כתבה, ובאמת התקבלתי, ואני מודה לסבא שלי על כך. אז סבא: תודה!
אגב, אתם מוזמנים לשלוח לי הצעות לנושאים לכתבות בדוא"ל האישי שלי: Ido014789@walla.com
אני מקווה שבהמשך הדרך תיהנו לקרוא את הכתבות שאכתוב,
שלכם,
הכתב הצעיר עידו
צופיה קורמן
שלום לכם!
קוראים לי צופיה קורמן, ואני גרה במרב, יישוב הממוקם בהרי הגלבוע. בשבילי הוא הישוב הכי.
את שירי הראשון כתבתי בגיל 9 (זאת הפעם הראשונה שאני מספרת את זה. עד עכשיו שמרתי בסוד, אז תתחשבו) ומאותו הרגע התאהבתי בכתיבה, והמשכתי לכתוב עד היום…
אחד התחביבים הגדולים שלי – חוץ מלכתוב כמובן – הוא לצייר. לצייר ולצייר כל היום: בבית ספר בכל שיעור, למשל. המחברות שלי היו יכולות להעיד על כך בחפץ לב, לו רק היו מסוגלות לדבר.
גדלתי במשפחה של אוהבי ספרים. למשל, אם תיכנסו לבית של סבא וסבתא שלי בעת כנס משפחתי בחג או בשבת, תראו כמעט את כל בני הדודים יושבים על הספה וקוראים. בין אם זה קומיקס, עיתון או ספר עבה, הם יהיו שקועים בו ולא ישמעו כשמדברים אליהם.
אני מודה שעד לפני שנתיים לא שמעתי מעולם את המושגים "כתב צעיר" או "כתב נולד", ולא חשבתי שאהיה בעתיד אחת כזאת. בכל אופן, אני שמחה שנבחרתי ומקווה שלא לאכזב אתכם, הקוראים!
צופיה
רוני ויקסלבאום
בתור מי שמכורה לדוא"ל, אין דבר שמשמח אותי יותר מלקבל הרבה דואר. "זה ממש יום מאושר", חשבתי לעצמי כשראיתי את מספר המכתבים שלי ביום שקיבלתי את הדוא"ל מליאת העורכת, שעיקרו "התקבלת", לא הייתה מאושרת ממני בעולם. אושר עילאי.
פתחתי דוא"ל אחד, רפרפתי בין השורות והבנתי שביקשו ממני לכתוב פרטים על עצמי, כדי ששאר הכתבים יכירו אותי.
הקלדתי: שמי רוני ויקסלבאום. אזור בארץ – מושב נחלים (ליד פתח-תקווה). תחביבים – לכתוב, להציג ולנגן (בפסנתר). גיל – 11. פרט נחמד שאני רוצה שתדעו: אני אוהבת לכתוב ככה, חופשי. לספר על דברים אמתיים (כמו עכשיו), להתחיל את הכתבה ממקום לא צפוי (כמו עכשיו). ועוד משהו? כששלחתי את הכתבה לא האמנתי שאתקבל, אבל יש הפתעות… כמו עכשיו.
לחצתי על הכפתור "שלח" כשבלבי חיוך. כן, מאות מכתבים בתגובה מהכתבים. עכשיו אנו חבורה מגובשת, שרק רוצה לכתוב ולעניין אתכם… שנצליח, אני מתפללת. שרק נצליח.
רוני
תהילה פוגלמן
מה נשמע? אצלי הכול בסדר. אבל רגע, אני לא אמורה להציג את עצמי לקוראים?
אז בואו נתחיל: שלום, קוראים לי תהילה, אני בת 10 (כיתה ה') וגרה במושב נחושה. התחביבים שלי הם כתיבה (ברור!) ושירה, משחק, ציור וריקוד. כל כך התרגשתי כשקראתי את הדוא"ל המבשר על כך שאני כתבת צעירה, וסיפרתי לכל מי שהקשיב (וגם למי שלא הקשיב) שנבחרתי להיות אחת מהכתבים (כן, קצת השווצתי). מאז הדוא"ל הזה העניינים התגלגלו, ומצאתי את עצמי עם הרבה שאלות: מה אכתוב? האם זה יהיה מעניין? והכי חשוב – מה אלבש לפגישה של הכתבים? בסוף מצאתי תשובות לכל השאלות.
טוב, עכשיו שסיפרתי על עצמי, אני חושבת שכדאי לי לכתוב פרט מיוחד: אחותי מיטל הייתה כתבת צעירה כשהייתה בערך בגילי! כנראה הכול בגנים.
יופי! עכשיו שגמרנו את זה, אני חייבת ללכת לכתוב!
נתראה בהמשך,
תהילה
לתגובות והערות: Fogelmans@gmail.com
רוני סימה אורים
להציג את עצמי… חשבתם שזה פשוט? טעיתם!
ישבתי לכתוב את טור הפתיחה שלי ולא ידעתי על מה לכתוב, מה יעניין, מה…
ולכן החלטתי לפנות לעצמי (או לפיצול האישיות שלי) בריאיון אישי.
איך קוראים לך, בת כמה ומאיפה?
אני רוני סימה אורים, בת 13 וחצי. סיימתי כיתה ח', ואני גרה בינתיים במעלה-אדומים.
בינתיים?
כן, אני עוברת בחופש ליישוב חדש בדרום – שלומית.
יפה-יפה, ממש חלוציות.
בהחלט, זה יישוב של עשרים וחמש משפחות.
ואיפה תלמדי?
באולפנת חלוצה.
מה התחביבים שלך?
חוץ מלכתוב? לקרוא, לרקוד ולהציג.
ספרי פרט נחמד שהיית רוצה שידעו עלייך.
אני הבכורה משמונה ילדים.
יש לך משהו להגיד לקוראים? אולי עצה טובה?
אני מקווה שתיהנו מהכתבות שלי! ועצה קטנה, לעולם אל תפחדו לפעול למימוש חלומותיכם.
רוני
צור גדליה מוריה
אתם מכירים את זה שמשפט נגמר לא כמו שאתם חושבים שהוא נגמר מלפפון?
אני צור גדליה מוריה, נעים להכיר!
תחביביי הם, פחות או יותר, כדורסל, צילום, ציור, סרטים, קריאה, ג'גלינג וכמובן כתיבה (אם יש תחביב שלא הזכרתי, שלא ייעלב).
איך הפכתי לכתב צעיר בעיתון? בסדר, אתם שאלתם… בעבר לא כתבתי הרבה. כלומר, כתבתי פה ושם שירים וסיפורים קטנים, אבל לא הייתי כתבן גדול. לעומת זאת, אהבתי לקרוא. קראתי ספרים מכל מיני סוגים ולמדתי דרכי כתיבה של סופרים שונים.
לפני שנתיים בערך התחלתי לכתוב ספר משותף עם חבר שגם התלהב מהרעיון של כתיבת ספר. נהנינו מאוד מהתהליך של יצירת העלילה, ואני עצמי נשאבתי לתוך עולם הכתיבה והסיפורים.
בעקבות כל זה ניסיתי את מזלי בשליחת כתבה לתחרות "כתב נולד" שבעיתון, וחיכיתי בצפייה להכרזת הזוכים. ואז, לפתע… הודעה: זכית!
בקיצור, אני מקווה להביא לעיתון כתבות מעניינות ולא משעממות (אני יודע, זה אותו הדבר). נתראה בכתבה הראשונה שלי.
שבת שלום,
צור
נ"ב, מלפפון.
סימה יצחקי
דמיינו את הצרחה הבאה:
"אההההההההה!"
תגבירו אותה.
תגבירו עוד קצת. ועוד קצת.
עכשיו יש לכם מושג, בערך, איך נשמעתי כשקיבלתי את הדוא"ל מליאת.
נשאר לכם רק לדמיין חירשות זמנית של כל מי שישבה בחדר המחשבים באותו יום, ולהוסיף קצת קריאות בהלה לאווירה הכללית, וקיבלתם את התמונה המלאה.
אז ככה: קוראים לי סימה יצחקי. אני בת חמש עשרה. כן, אני המשוגעת שכתבה על וולדמורט, ולא, אני לא אוהבת את הארי פוטר. אם תחפשו אותי, תמצאו אותי נודדת בין הסניף לגיטרה שלי, חופרת על חייזרים, על מפלצות ספגטי מעופפות, על נושאים משעממים בהיסטוריה… הבנתם לאן אני חותרת, נכון? אולי מדי פעם תמצאו אותי כותבת גם בפורום.
אם כבר מדברים על הפורום, תודה לאמונה בונה המקסימה שהציעה לי את הרעיון לכתבה.
אז אם בא לכם לשמוע עוד פרטים עליי (אני מקווה שכן), לקבל מתכון לעוגת גזר (אני מקווה שלא) או שסתם רציתם לחפור ביחד, ואם רציתם לשאול מתי אני מתכוונת לחסל את הארי, או אם סתם רציתם לדבר: sima.itz@gmail.com
סימה
מוריה בונה
אחת, שתיים… אחת, שתיים… שומעים אותי? מצוין, בואו נתחיל.
אז… להציג את עצמי ב-150 מילה. אחת, שתיים, שלוש – רוץ!
טוב, אז השם הוא מוריה בונה (שם כיסוי, הממונים עליי במוסד אוסרים עליי לגלות את שמי האמתי). בקרוב אחגוג את יום הולדת חצי השנה מספר 32 שלי. אני גרה בחור נידח בצפון הרחוק, המכונה לעתים בשם קריית-שמונה.
אם היו מביאים לי שקל על כל פעם שהעירו לי שאני גבוהה מדי, הייתי כבר עוקפת את ביל גייטס בסיבוב (ההשוואה הייתה אמורה להיות עם אוניות ומשפחת מאלפוי, אבל התחשבתי בבורים שלא קראו הארי פוטר).
אני מנגנת במיתרי הקול (כלומר, שרה), מציירת, כותבת (כמובן), מכורה למוזיקה (פופ ורוק באנגלית) ולקריאה. אני מחזיקה בבעלותי בבית ספריית פנטזיה ומדע בדיוני המונה כשישים ספרים ויותר (בשיתוף עם אחותי, שגם היא כתבת צעירה השנה), ויש לי גם חיית מחמד בדמות אחותי הקטנה (הכול באהבה, אמונה) וחוש הומור כושל. אני מוכשרת בעיקר בלהגיד שום דבר בהרבה מאוד מילים.
בהצלחה לי, ולהתראות בינתיים!
מוריה
שירה רבינוביץ'
שלום,
אני שירה רבינוביץ', הכתבת החדשה.
את ההודעה שהתקבלתי להיות כתבת קיבלתי בשמחה ובצהלה. אני בת 13, ושמחה להכיר!
אני גרה בטלמון, קרוב לעיר מודיעין, ואוהבת לצאת לטיולים ולנסוע באופניים (הבעיה היא רק שעוד אין לי אופניים…) והכי אני אוהבת לכתוב סיפורים ולקרוא ספרים. אני שונאת בלילה להתעורר מצעקותיהם של ערבים שגרים בכפרים השכנים. אשמח לתגובות ולהארות על כל מה שאכתוב, אבל בלי התנפלויות…
תמיד פה לא-בשבילכם,
רק בשביל הגבינה של חזי העכבר,
שירה