השיט ביום הבחירות יצאה משפחת טובלי מיבנה לשיט במי הים התיכון. במהלך השיט ארע אסון וגאיה בת ה-9 ניצלה בנס. כקוראת אותיות היא בחרה לשתף את שאר קוראי העיתון בחוויה המטלטלת שעברה
ביום הבחירות, לפני כחודש, יצאנו לטיול משפחתי יחד עם אחיי, דודותיי, בני הדודים שלי וסבתי. התחלנו את היום בפארק גדול, והמשכנו לשוק הפשפשים ביפו. ברגע שלירן, בת דודתי הקטנה והחמודה בת ה-4 הבינה שאנחנו קרובים לים, היא רצתה ללכת לנמל לשוט בסירה.
גם אני רציתי לצאת לשיט, וסבתי האהובה צבריה לא ידעה לסרב לנכדים. סבתי בחרה בסירה שהיא כבר הכירה משיט קודם, וכולנו, 11 מבוגרים וילדים, עלינו על הסירה. רק דודתי ורד שהייתה בהיריון ובנה רון בן השנה נשארו על המזח. רצינו לקחת לשיט את רון, אבל ורד לא הסכימה כי היה קר. התחלנו בשיט ואחרי עשר דקות שבהם נהג הסירה הסביר לנו על יפו וסיפר לנו בדיחות, המנוע כבה. בהתחלה חשבנו שהוא צוחק אתנו, אבל אחרי כמה דקות של שקט התחילו להיכנס מים לסירה.
אמי התקשרה למשטרה ודיברה איתם בעוד המים מטפסים כבר עד גובה הברך שלה. בינתיים הנהג הוציא גם הוא טלפון והתקשר לבחור בשם יורגו כדי שיגרור אותנו. ברגע שאבא שלי ראה מה קורה הוא שם עליי ועל לירן בת דודתי חגורות הצלה, וגם חילק לכולם. בגלל הלחץ אף אחד לא קשר את החגורות. למזלי אבי חגר אותי, וזה מה שהציל אותי. אני זוכרת שהסירה התמלאה מים. ראינו סירה בת שתי קומות, נופפנו אליה, ופתאום מצאתי את עצמי במים, מעל הסירה ההפוכה, כשאני מחבקת את אבי ומחזיקה גלגל הצלה.
כל הזמן אמרתי לאבי: "אני לא יכולה! אני בולעת מלא מים!" והוא אמר: "תחזיקי מעמד, תסגרי את הפה, תחזיקי אותי ואל תעזבי!" צעקתי ללירן, אך היא לא ענתה, וחשבתי שהיא עלתה לסירה הגדולה. באותו רגע לא חשבתי על סבתי ולא ידעתי איפה היא, והאם גם היא עלתה לסירה. גל גדול שטף אותי, וסגרתי חזק את הפה כמו שהבטחתי לאבא. כל כך דאגתי ללירן, אבל אחרי הגל היא פשוט נעלמה לי מהראש, וחשבתי רק על עצמי. אחרי כמה דקות שמעתי את דודתי סוזי צועקת: "אמא! אמא!" וראיתי שהיא מחפשת את סבתא שלי. לא ראיתי את סבתא בשום מקום. סובבתי את ראשי וראיתי את אמי יוצאת מתחת לסירה ההפוכה ונאחזת בגלגל הצלה. סוף סוף, אחרי זמן ממושך במים באה סירה אחרת שהוציאה אותי ואת אמי מתוך המים. הושיבו אותי על אמי, כיסו אותנו בשמיכות, ולא רציתי לראות כלום. שתינו בכינו כי חשבנו שאחיי טבעו.
שמעתי את אבי אומר ברעד שהם בסדר. כל הזמן הזה המשכתי לשמוע את דודתי סוזי בוכה וצועקת ומחפשת את סבתא שלי. אחרי כמה דקות הגענו לחוף. אבי בא אלי והרים אותי למזח. הלכנו כמה דקות ארוכות עד שמישהו מאנשי מגן דוד אדום לקח אותי ממנו. בכיתי, אבל הרמתי את הראש וראיתי אותו לצדי כל הזמן. הכניסו אותי לאמבולנס. ראיתי את ליאם אחותי שוכבת על סוג של מיטה בתוך האמבולנס עם רגליים פצועות והמון דם, את אורי אחי הגדול יושב שם עם דורון, את דודה סוזי, דודה ורד, ורון הקטן בסלקל. דלתות האמבולנס נסגרו, וליאם הביאה לי בקבוק מים. אורי אחי שאל אותי איך אני מרגישה, ועניתי שאני לא יודעת ושאני לא מרגישה כלום, רק קר לי. נסענו בערך חצי שעה עד שהגענו לבית החולים איכילוב בתל אביב. את סבתי ואת לירן לקחו לבית החולים וולפסון בחולון. לא שמענו מהם, ולא שמענו אחד מהשני כי כל הטלפונים והתיקים נפלו לים.
היינו כולם יחד בחדר המיון עד שלקחו אותי למקום אחר, ואבי היה איתי. לא ידעתי מה קורה עם סבתא ועם לירן ודאגתי מאוד. לא סיפרו לנו כלום, ולקראת חצות שוחררנו לביתנו, חוץ מסבתא ולירן. רק כשהגענו הביתה, ליבנה, הודיעו לנו שסבתי לא שרדה את הטביעה הנוראית בים. בכינו והלכנו לישון עצובים. לירן הגיעה במצב קשה מאד לבית החולים, אבל המצב שלה משתפר. אני עדיין מבקרת אותה כל יום, לפעמים פעמיים ביום, ואני מתפללת שהיא תבריא ותחזור הביתה לשחק איתי כמו פעם. מעל דפי העיתון אני מבקשת מכל הילדים שקוראים את אותיות שיתפללו לשלומה של לירן יפרח שתהיה בריאה וחזקה.