אם הגעתם לכתה ח', סיכוי טוב שנדרשתם לעבור את כל התחנות בדרך אל ההחלטה הגורלית: באיזה תיכון ללמוד. כתבתינו תיעדה את המסלול האישי שלה ומחכה במתח לקבל תשובות
כתב נולד יהודית כהן
לאחרונה נסגרה ההרשמה לאולפנות והישיבות ברחבי הארץ. במשך כל החודשים האחרונים, תלמידים ותלמידות מכיתות ח' ברחבי הארץ כיתתו את רגליהם ותרו אחר מקום בו יבלו את ארבעת השנים הבאות בחייהם. הם נסעו ממקום למקום, השתתפו בערב היכרות (למה יש כל כך הרבה?), מילאו שאלונים (כמה שלבים צריך לעבור?) ועברו ראיונות מתישים.. מוכר לכם? אם לא, אני מזמינה אתכם לדלג על הכתבה ולהנות משאר שנות לימודיכם בבית הספר היסודי. אבל אם הגעתם לשלב הזה, ייתכן וחוויתם כל המסלול הזה. בכתבה זו ברצוני לנחם אתכם, בני הנוער היקרים. ואיך אנחם אתכם? שלי, יהודית כהן, הלך הרבה יותר גרוע…
הכנה
נראה לי שיהיה ראוי לומר שאני וכיתתי הננו מחזור א' בבית הספר 'כרמי חן' שביישוב עלי, לכן, כל התהליך הנ"ל חדש לגמרי לבית ספרנו. ולא רק שאני תלמידת מחזור א', אני גם בכורה לשני הורים ששניהם למדו בתיכוניים. כך שניסיון לא נכלל בחבילת ההרשמה…
בשונה ממקומות אחרים, לבנות היישוב שלי אין מקום אליו אנו רשומות באופן אוטומטי, אלא שאנו חייבות להתקבל בכוחות עצמינו. נחמד. המחנכת והיועצת הבית-ספרית העבירו לנו את ההכנה להרשמה, תחת הכותרת 'אין אולפנה טובה, יש אולפנה שמתאימה לי'. בהמשך המחצית הגיעו גם שיעורים על 'איך מתמודדים עם תשובה שלילית?'. משיעורים אלו יצאתי מחוזקת ביותר עם כאב בטן ורצון בלתי נשלט לבכות. כמו שאתם יכולים לנחש אלו היו שיעורים מעודדים במיוחד.
ימי היכרות
מדוע ללכת לשני ימי היכרות כשאפשר לבקר בשבעה? אין דבר יותר מתיש מימי היכרויות, כל כך הרבה נסיעות, כל כך הרבה הסברים וכל כך הרבה מאמץ שאת משקיעה. ולמה? כדי לסמן לעצמי ש-'אין סיכוי שאני אלך לאולפנה הזאת כי…' אבל אם לא אלך לכל ימי ההיכרות האפשריים בארץ, אני ארגיש שבטוח היתה איזושהי אולפנה בגליל שמתאימה לי 'בול' וסתם פספסתי אותה… בעיה. בהנחה שהלכתי לכל אותם ימי היכרות, וצמצמתי את האפשרויות שלי למינימום, (מה, עשר זה ממש מעט!) עכשיו גם ההורים שלי נזכרו שהם רוצים לראות את האולפנות שבחרתי וכמובן שחלק מהכיף זה לפדח אותי כמה שאפשר, כמובן… (לראיון האחרון שקלתי להגיע עם חיג'אב, שלא יזהו)
הרשמה
ולאחר ימי ההיכרות מגיעה ההרשמה. ושוב ,לאור המיקום של יישובי, הייתי צריכה להירשם בשלושה אתרי אינטרנט שונים לכל אולפנה. את עיקר טענותיי אני אמקד באתר שכולכם נרשמתם בו, אתר החמ"ד. זו הייתה הנקודה בה התייאשתי וצמצמתי את בחירותיי לשתי אולפנות בלבד. כמות השלבים להרשמה היתה כמעט לא הגיונית וההרשמה ארכה לנו כשלוש שעות. (כבר הזכרתי את חוסר הניסיון שלנו במשפחה?) במהלך מסע הרישום למדתי את מספר תעודת הזהות שלי בעל פה, (לאחר שהזנתי אותו בסביבות ה-18 פעם…) ועוד המון דברים שלעולם לא אזדקק להם (מישהו יודע מה זה מיקוד? מי בכלל משתמש היום בדואר?)
מבחנים וראיונות
כאשר אמרו לנו בכיתה שכל מבחני הכניסה לאולפנות התבטלו היינו ברקיע השביעי. אבל אז נחתנו יחד, אני והחוברת שנזרקה על שולחני בעלת 40 הדפים, מלאים ודו-צדדיים על 'מושגים ביהדות'. מה שנחשב אז בעיננו לקל התברר ככמעט בלתי אפשרי, והסתכם במאה ארבעים ושבעה מושגים ללמידה תוך שבוע. לגיטימי, לא? הראיון הראשון שלי עבר בצורה הכי גרועה שאפשר. פלטתי את כל הטעויות האפשריות, גמגמתי ורעדתי ובעיקרון נראתי כמו בהתקף חרדה (מה שכלל לא היה רחוק…) עצה שלי – כששואלים אתכם מה הם התחביבים שלכם, לא בטוח שכדאי להגיד 'לראות סרטים'…
ו…התשובות!
את החלק הזה קצת קשה לי לכתוב לאור זה שאני לא יודעת עדיין אילו תשובות אקבל, אבל בנתיים אני יכולה להזדהות עם המתח המייסר שלפני קבלת התשובות. והמתח העוד יותר מייסר כשאתה התלמיד האחרון שעוד לא יודע את התשובות שלו, מכיוון ששאר כיתתו השתמשה בפרוטקציות למניהן (אמא שלו היא אחותה של הארוסה של סגנית המנהל לשעבר שבאה לבקר ביום שישי, או משהו כזה.)
אז כל שנותר לי הוא לאחל לכם ולי בהצלחה ולקוות שאקבל תשובה אחת חיובית, לפחות.