כתבה: תמר הירדני

הירושלמים שבינינו חיים בשלום עם שמות מפחידים שמסתובבים בעיר שלהם, כמו למשל "עמק רפאים" – מי קורא לרחוב ראשי בעיר בשם מפחיד כל כך? הירושלמים יודעים שאין קשר בין רוחות רפאים ובין העמק שלהם, ושהכוונה היא בסך הכל לרפאים, כלומר לענקים, שחיו פעם באזור. הירושלמים גם לא חוששים מ"גיא בן הינום", שרק נשמע לזרים כמו גיהינום, ואפילו לא מרחוב "הפורצים" בקטמון, שבסך הכל נקרא על שם פורצי הדרך לירושלים בתש"ח. כל זה לא אומר שאין רוחות אמיתיות בירושלים. יש ויש! מספרים שיש אפילו שדים ובתים מקוללים ולבבות עקורים ודמויות סתר שמרחפות להן בלילות ירח מלא. אז אם עוד לא דפדפתם בבהלה ובזיעה קרה לכתבה הבאה, הישארו לשמוע מקרוב כמה מהסודות הירושלמיים המפחידים ביותר.

בית החתן המת 

ברחוב יפו בירושלים, ממש ליד שוק מחנה יהודה, עומד בית גדול ומפואר. את חזית הבית מעטר שער כניסה מלכותי והבית כולו טובל בחצר ירוקה, שאקליפטוסים ודקלים צומחים בה יחדיו. הירושלמים יודעים לא לתת ליופיו של הבית להטעות אותם ומכירים היטב את סיפורו הנורא של הבית, שמתחיל בסוף המאה ה-19. הכל התחיל עם בן למשפחת אצולה ערבית מהעיר העתיקה, שעמד להינשא. הוא היה בן יחיד ולכן אביו לא קימץ אפילו גרוש ובנה לזוג הצעיר בית מידות יפהפה על אם הדרך מיפו. אם החתן טרחה סביב הכלה המבוישת, הביאה לה את תופרת שמלות הכלה היקרה ביותר מדמשק, ובמשך חודשים פטמה אותה במאכלים כדי שתעלה במשקל ותיראה כמו שצריך.

בבוקר יום החתונה עמד הבית נוצץ וגאה ומעוטר כולו בפרחים. החצר נמלאה בשולחנות מכוסים מפות משי ואטלס ומגשי מזון החלו להיערם. הכלה הולבשה בשמלת קטיפה מעוטרת זהב ושלוש משרתות עמלו על יישור תלתליה סביב כתר משובץ יהלומים, אלא שלפתע קרעה את ההמולה זעקה איומה ונוראה.

מהבית פרץ אבי החתן, חיוור כולו ועיניו קרועות לרווחה, ועוד לפני שהספיק לומר מילה, נפל והתעלף. מהומה פרצה בחצר והשמועה הנוראה התפשטה: החתן הטרי חטף לפתע התקף לב (ויש אומרים שבץ) ומת בו במקום. הכלה הנדהמת פרצה בבכי, קרובי המשפחה קרעו את בגדיהם והאורחים מיהרו לנוס מהחצר. רק אם החתן ישבה בשקט כשפניה קפואות, ואמרה: "תהיה חתונה". איש לא הבין כיצד תהיה חתונה אם אין חתן, אך במהרה התברר כי לגודל הזוועה, האם החליטה כי חי או מת, בנה יתחתן ביום הזה. לא עזרו התחנונים והצעקות, בשעה המיועדת הושבה הכלה המזועזעת לצד חתנה המת, אשר הוצמד אל כסאו ברצועות עדינות של סאטן. בטקס אבלים שלא היה כמוהו בירושלים, נישאה הכלה לגבר מת, לקול צהלולי אמו שיצאה מדעתה.

מה קרה מאז, איש לא ידע. האם התחתנה הכלה האומללה אי פעם עם אחר? האם חזרה האמא לשפיותה? דבר אחד בטוח – איש לא העז עוד להיכנס אל הבית, שהפך בן רגע לבית מקולל. במשך שנים רבות עמד הבית ריק ושומם ואנשים נשבעו כי בלילות שמעו קול העולה מחלונותיו, קולו של החתן המת המבכה את אהובתו. לימים קנתה עיריית ירושלים הטורקית את הבית והפכה אותו לבית החולים העירוני. בהמשך הוא הפך ללשכת הבריאות המחוזית של ירושלים, אותה הוא משמש עד עצם היום הזה. כאז, גם היום, מעידים העובדים המבוהלים כי מדי פעם, בעיקר בשעות דמדומים, נשמעים רחשים מוזרים בבית, דלתות נטרקות פתאום ומגירות נפתחות לפתע. בקיצור, אם אין לכם מה לעשות בבניין הזה, אל תתקרבו!

הבית המקולל בנחלאות

אם בבתים מקוללים עסקינן, כדאי שתכירו עוד בניין מפוקפק אחד בירושלים, העומד כגוש מרובע ומכוער בראש רחוב אגריפס. אזור זה, הנקרא "נחלאות", ידוע ביופיו הציורי ובסמטאותיו הנפלאות, ולכן אפשר רק לשער כמה כעסו תושבי המקום כאשר לפני כארבעים שנה בנתה משפחת עֵיינִי בקצה שכונתם את הבניין המפלצתי הזה, שלא הוד ולא הדר לו. במיוחד הרגיז הבניין את הרב הישיש מרדכי שרעבי, ראש ישיבת המקובלים הסמוכה, כשגילה כי הבניין הגבוה מטיל צל ענק על חצר הישיבה, שהיתה עד אז שטופת שמש. נו, אז מה עושים מקובלים עצבניים על בניינים מכוערים? – מקללים אותם כמובן. כך הוטל הלחש על בניין עייני, שזכה במהרה לכינוי "הבית המקולל". כל קטני האמונה בירושלים עמדו נדהמים כאשר בתי עסק בבניין החלו לפשוט את הרגל ולהיסגר בזה אחרי זה. ילד נפל מהקומה השלישית וכמה אנשים חלו לפתע בסרטן. בתוך זמן קצר התפנה הבניין כמעט כליל מיושביו ונזק כלכלי עצום נגרם לבעליו. במשך שנים עמד הבית מקולל ומבויש, עד שהמינהל הקהילתי בנחלאות נעתר להפצרותיה של משפחת עייני וארגן "תיקון". הרב שרעבי כבר נפטר, ולכן לטקס גויס הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו, שהסיר את הקללה. מאז, הפלא ופלא, הבניין אמנם עדיין מכוער, אבל כבר פורח ומשגשג ובא לציון גואל.

חדר המתים בבניין אביחיל

סוף פחות טוב עלה בגורלו של בית החולים "אביחיל". בית חולים קטן זה נבנה לפני כ-150 שנה על ידי הצאר הרוסי במגרש הרוסים, השוכן היום בלב ירושלים. בתקופת המנדט הבריטי הוא שימש כבית חולים אנגלי, ואחרי קום המדינה הפך לבית חולים ישראלי לחיילים בשם "אביחיל". במשך עשרות שנות קיומו של "אביחיל" שימש אחד מחדרי הבניין כחדר המתים של ירושלים, אשר אליו הובאו גופות לפני שנשלחו לקבורה. לא ברור מה בדיוק השתבש שם בדרך, אבל נראה שחלק מהמתים לא היו מרוצים מאופן הטיפול בהם, או אולי מאופן מותם או השד יודע מה. השורה התחתונה מזכירה קצת את בית החתן המקולל – דלתות נטרקות, מגירות נפתחות, ויש האומרים שאפילו היום, כשהבניין משמש כבר הרבה שנים כסתם עוד בניין של העירייה, המתים לא מניחים לעובדים, ומחרידים אותם מדי פעם בלחישות מבהילות, משב אוויר בווילונות בחדר סגור והפחדות כלליות. אמא'לה!

מונטיפיורי על המרכבה

בשיר המפורסם על משה מונטיפיורי, שילב הפזמונאי חיים חפר שורה מצמררת אחת, שלא רבים מתייחסים אליה ברצינות. השיר, המוכר בוודאי לרבים מכם, מספר על מונטיפיורי שכבר היה זקן ולכן התבקש לעלות למעלה, לגן עדן. בכל בית בשיר מסופר איך מונטיפיורי הצליח לדחות את המוות בעוד עשר שנים ועוד עשר, עד שלבסוף נפטר בגיל 101. השיר מרגש ויפה ורק מעטים שמים לב לשורה האחרונה, המספרת מה קרה לאחר מותו של מונטיפיורי: "אך יש עוד אנשים המוכנים להישבע שלפעמים בלילה, כשחושך בסביבה, ראו את מונטיפיורי על יד המרכבה." כן רבותיי, חיים חפר לא המציא את זה! יש אנשים בירושלים שעברו ליד המרכבה האמיתית של מונטיפיורי במשכנות שאננים, וראו עליה דמות מטושטשת, ממש רוח רפאים בדמותו של הזקן, אלפי קילומטרים מקברו באנגליה. למרבה הצער, בשנת 1986 המרכבה נשרפה. היא אמנם שוחזרה על בסיס חלקי המתכת המקוריים שלה, אבל מאז לא נראתה עוד רוחו של מונטיפיורי מרחפת בירושלים.

הלב העקור של המלך רוברט

יש עוד הרבה רוחות בירושלים, אבל היריעה קצרה ולכן נקנח בסיפורו הטראגי של המלך הסקוטי הנערץ, רוברט ברוס. בעיקר נספר על הלב שלו שנעקר מלבו לאחר מותו.

סיפורנו מתחיל ביום מר ונמהר בשנת 1329, עת חרב חדה ננעצה בחזהו של המלך הנערץ רוברט ברוס בעיצומו של קרב נורא. המלך פונה במהירות משדה הקרב ומאמצים עצומים הושקעו כדי להצילו. למרבה הצער, הרפואה בסקוטלנד במאה ה-14 היתה פרימיטיבית למדי, והמלך, שהבין כי הוא גוסס, עוד הספיק למלמל את צוואתו הצנועה לפני שמת, והיא: "הביאו את לבי לקבורה בירושלים". נו, צוואה זו צוואה, ולכן לבו הדקור של המלך נעקר מלבו לאחר מותו, הונח בקופסת זהב ונשלח לירושלים בידי סֵר דאגלס, האמיץ שבאבירי סקוטלנד.

מה בדיוק קרה בדרך – זאת לא נדע לעולם. יש האומרים כי סֵר דאגלס נקלע לקרב ונהרג בו; אחרים אומרים כי הסתבך בקטטה באיזה פונדק ונדקר למוות; שמועה אחת אף אומרת כי לא קרב ולא קטטה, אלא השליח פשוט הזניח את משמרתו, השתכר באיזו מסבאה והקופסה על תכולתה נשדדה ממנו. כך או כך, לבו של המלך רוברט ברוס לא הגיע מעולם לירושלים. מדוע אפוא נזכיר אותו כאן? מפני שבשנת 1929, במלאות בדיוק 600 שנה לאותו אירוע טראגי, בנו הבריטים בירושלים את הכנסייה הסקוטית, ועל רצפתה קבעו מצבת מתכת האומרת: "לזכר בקשתו האצילית של המלך רוברט ברוס, שלבו ייקבר בירושלים". התאריכים – 1329 ו-1929 – נועדו להזכיר לבאים למקום את חשיבותם של התאריך, המקום והאיש.