שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו – סיפור לפסח



סיפור לפסח (אלא לאיזה חג ?)

חיברה והוסיפה הערות (מיותרות): תמר הירדני

לפני שנים רבות חי בעיירה רחוקה יהודי עני (ככה זה – כשיש עיירה רחוקה יש גם יהודי עני). היהודי ומשפחתו היו היהודים היחידים בעיירה, והם השתדלו לחיות בשלום עם שכניהם. בראש העיירה עמד פריץ עשיר שהיה ישר והגון, אך המשרת שלו היה רשע ושונא יהודים (ככה זה – אם הפריץ נחמד חייב להיות מישהו בתפקיד גרגמל). בכל הזדמנות היה המשרת מתסיס את הפריץ נגד היהודי ומעליל עליו עלילות: "היהודי גונב ממך", "היהודי משקר לך", "היהודי מרכל עליך", וכו'. הפריץ לא האמין ללחשי השנאה של המשרת, אך הלה לא הרפה ושם לו למטרה לגרש את היהודי ואת משפחתו מהעיירה (ממש יפה מצדו שהוא לא תכנן, נגיד, להרוג אותם).

שנה אחת בחודש האביב הוכתה העיירה באופן קשה: מאות חולדות הסתננו אל מרתפי האוכל הטרי, השחיתו את שקי התבואה ואכלו מכל הבא ליד (או במקרה שלהן – מכל הבא לרגל הקדמית). החולדות נמשכו בעיקר למיני מאפה, והותירו אחריהן רק שרידים של לחם ועוגות. קריאות שבר (- הקריאות האהובות על מורים למתמטיקה) עלו מכל פינה ותושבי העיירה דרשו מהפריץ לחסל את מכת החולדות.

הפריץ לא ידע מה לעשות: גם הוא ניזוק מאד מהחולדות ורצה לחסלן, אולם לא היה לו כל רעיון כיצד להתגבר עליהן. לבסוף קרא למשרתו וציווה עליו לעבור בין תושבי העיירה. "אמור להם שאיני יכול לחסל לבדי מאות חולדות," אמר הפריץ, "אבל אני קורא לכולם להתגייס למשימה יחד: הערב בשעה 9 יתקפו בני כל משפחה את החולדות שבבתיהם ובשדותיהם ויהרגו אותן אחת אחת (אלא אם כן מישהו הוא מומחה בקראטה, ואז מותר לו להרוג אותן שתיים-שתיים). חולדה שתנסה לברוח לבית אחר תזכה ליחס דומה, וכך יבינו החולדות שאין להן מה לחפש בעיירה שלנו (אלא אם כן מדובר בחולדות לא אינטליגנטיות במיוחד). בנוסף, על כל משפחה להיפטר מכל מיני הלחם והמאפים המושכים את החולדות. מי שלא ישתף פעולה יגרום נזק לעיירה כולה ויגורש בבושת פנים."

המשרת עבר עם המכתב מדלת לדלת (מה קרה, לא שמעו בעיירה הזאת על כרוז?) וכל בני העיירה הסכימו לתוכנית. כאשר הגיע לבית היהודי, נמלך לפתע המשרת בדעתו – הוא לא דפק כלל על הדלת ולא סיפר ליהודי דבר (זה היה בין שתיים לארבע והוא פשוט לא רצה להפריע). המשרת וידא שאיש לא יספר ליהודי דבר וחצי דבר על חיסול החולדות וחזר לבית הפריץ. "הודעתי לכולם," דיווח המשרת, "וכל בני העיירה מתכוננים לביצוע התוכנית בהתלהבות רבה, חוץ מהיהודי. הוא אמר שאין לו זמן לשטויות האלה ושהוא לא ישתף פעולה."

"מה?" נדהם הפריץ, "הוא מסרב לציית לי? היהודי מתכוון להכשיל את כולנו?"

"בדיוק כך," פסק המשרת, "אבל ברור שאם תשאל אותו הוא כמובן יכחיש. לכן אני מציע לך לא לסמוך על דיבורים אלא על מעשים. לך בעצמך וראה מה יעשה היהודי היום בשעה 9 בדיוק."

"כך אעשה!" הודיע הפריץ בלהט, "ואתה תבוא אתי" (הנה הלכה תכנית הטלוויזיה האהובה עליך, גרגמל).

באותו ערב התגנבו הפריץ והמשרת אל חצר ביתו של היהודי. בשעה 9 הציצו השניים אל תוך ביתו של היהודי, ולתדהמתו הרבה של המשרת נראה היהודי עובר מחדר לחדר עם נר גדול ומחפש בכל פינה מפינות הבית. אשתו וילדיו עקבו אחריו ונראו שותפים מלאים לחיפוש הלילי.

"שיקרת לי!" התפרץ הפריץ (בגלל רוח הפרצים שבמפרץ), "במו עיניי ראיתי באיזו מסירות מילאו היהודי ובני ביתו אחר פקודתי וחיפשו אחר חולדות!"

"זה לא יכול להיות," גמגם המשרת המבוהל, "אולי היהודי שינה את דעתו…"

"לא!" הטיח בו הפריץ "אתה פשוט שקרן!" (וזה המקום להודות למנהלי בית הספר הנוכרי בעיירה, שלא לימדו על בדיקת חמץ). הפריץ הסתלק מהמקום, כשהוא מותיר את המשרת נזוף על השביל.

המשרת מיהר לדפוק על דלת היהודי. "שלום עליך יהודי יקר," פתח המשרת במתק שפתיים, "אני מקווה שלא מאוחר מדי ושאני לא מפריע, אבל פשוט רציתי לדעת אם יש לך מושג מה אפשר לעשות עם מכת החולדות הנוראית שפקדה אותנו?" (כן, אמר היהודי, ואני רוצה לדעת למה יש לך אוזניים גדולות כל כך. מה זה, תכנית מתיחות?)

היהודי לא הבין מדוע מטריד אותו המשרת בשאלה כה מוזרה בשעת ערב מאוחרת, אך ידע שעדיף לו לשתף פעולה ולכן אמר בנימוס: "לא, איני יודע. אני מקווה שיימצא למכת החולדות פתרון בקרוב."

"גם אני," צהל המשרת ורץ משם במהירות אל בית אדונו.

"היהודי עשה לנו הצגה," אמר המשרת לפריץ, "חזרתי לשם עכשיו וראיתי במו עיניי שהוא לא מחפש שום חולדה."

"איני מאמין לך," הפטיר הפריץ בכעס, "ולא אטריח את עצמי לשם שוב בגללך" (יצאת צדיק!)

"אני נשבע לך שאיני משקר," הניח המשרת את ידו על לבו, "אדרבא, בוא מחר בבוקר ובדוק בעצמך אם היהודי סילק מביתו את המאפים האהובים על החולדות" (והנה אנחנו כבר רואים באופק את חבל התלייה של המן הרשע הזה).

למחרת בבוקר הגיעו הפריץ והמשרת אל ביתו של היהודי, וראו אותו עומד עם בני ביתו בחצר ומשליך אל מדורה בוערת לחמים ושלל מיני מאפה. "מה אתה עושה?" קרא המשרת, כשהוא מביט בבהלה בפריץ, "אני רוצה להבטיח," הסביר היהודי, "שאף פירור מהלחמים והמאפים האלה לא ייראה ולא יימצא בביתי, כפי שצוויתי לעשות" (אם הוא היה עונה, נגיד: "זה ערב פסח, ואני מבער את החמץ", אז היה כמובן מתקלקל לנו כל הסיפור).

ניגש הפריץ אל היהודי, חיבק אותו והניח בידו מטבע זהב גדול שהספיק לכל צרכי החג (איזה פריץ ממי, חשבה אז אשתו של היהודי, בזכותו יהיה לנו גפילטע). המשרת הרשע, לעומת זאת, נזרק בבושת פנים מבית הפריץ וסולק מהעיירה לעד.

תמונה: sxc.hu