לפני זמן מה יצא לי לדבר עם חבורת בני נוער שתומכים בכל עניין המחאות (העם דורש צדק חברתי וכולי). הם נאמו באוזניי בהתלהבות על כך שההורים שלהם הלכו כבר לשתי הפגנות, ושזו בושה וחרפה שאין לאזרח מספיק כסף לזה ולזה. הסכמתי אִתם, לפחות עם רוב מה שאמרו. ואז שלף אחד מהם אייפון משוכלל, והראה לנו תמונות מהטיול האחרון שלו עם המשפחה לקנדה. הטיול השלישי שלהם בשנתיים האחרונות.
"להוריך אין כסף לגבינה, אבל יש להם כסף לכל כך הרבה הוצאות?" התפלאתי.
ברור שהם נעלבו. ובצדק. ומיד הסבירו לי שמה זאת אומרת, לא יהיה להם אייפון? לא יֵצאו לטיולים? הממשלה צריכה לדאוג שיהיה לנו כסף גם לזה וגם לגבינה וגם ללימודים, ובעצם לכל דבר. ובאותו רגע קלטתי, שכשכולנו שקענו במאבק הבאמת חשוב הזה על יוקר המחיה בארץ, שכחנו דבר אחד: שתוך עשור הפכנו ממדינה מלאה ערכים והסתפקות במועט, למדינה חומרנית לא פחות מחברתה המקושטת, ארצות הברית.
זו לגמרי לא אשמתם של הילדים. להפך. אתם קרבנות של התופעה הזו. למשל: כשהייתי ילדה, כל יום הולדת הסתכם בלהזמין את כל הילדים הביתה, לקשט את הבית בבלונים, לארגן משחקים ולאכול עוגה של אמא. כיום, במיוחד בציבור החילוני, נעשה מקובל (מדי) להוציא בכל יומולדת אלפי שקלים על קוסם או על איזו אטרקציה יקרה אחרת. ואי אפשר שלא, כי "לשאר הילדים בכיתה גם עושים", ואיזה הורה רוצה שילדו יהיה חריג?! שילך לבכות לסופר נני ש"ההורים לא משקיעים בי"? שיספר אחר כך לפסיכולוג ש"לכולם הזמינו קוסם יקר ולי סתם עוגה של אמא"?
אל תדאגו… אני לא מתכוונת להטיף להוריכם להפסיק לשדרג לכם את הסלולרי או לוותר על טיולים לחו”ל. אנו ממילא שקועים עמוק בביצה החומרנית. אבל תיקחו את זה כנקודה למחשבה, וגלו עם עצמכם איך אתם – שבקרוב תצאו לעולם – תנהלו ותעצבו את חייכם בצורה שפויה יותר, פחות סוגדת לקניות, לחידושים ולשכלולים.
מכריי המומים מהפלאפון המיושן שלי, ו"למה אני לא משדרגת לאייפון", אך בעיניי זו נקודת זכות לטובתי ולא להפך. כי אחרי שמימנתי לעצמי שכר לימוד, ודירה, וניתוח עיניים וטיול יחיד לחו"ל בסיום התואר– למדתי שיש דברים שבאמת כדאי להשקיע בהם ויש דברים שאפשר לוותר עליהם. כולנו צריכים לחפש איפה אפשר להסתפק במועט, כי יש כאלה שחיים מהמועט הזה, והם דווקא ישמחו לקבל מאתנו צדקה.
שבת שלום, מקסימה ומבורכת,
ליאת
