נהוג לומר כי 'הכסף קונה הכל', אבל זה לא ממש נכון (כי יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף) וזה גם לא מדוייק (כי בתקופות קדומות בכלל לא השתמשו בכסף). אז איך קנו פעם, ומה האפשרויות כיום? צוריאל הורביץ יצא בעקבות גילגוליו ההסטוריים של הכסף
דמיינו שאתם מגיעים ליום חגיגי בבית הספר – יום שוק בסגנון 'תן וקח'. במסגרת היום הזה, כל תלמיד ותלמידה יביאו משחקים וחפצים שאין להם צורך בהם מהבית שלהם לדוכן במרכז בית הספר, והתלמידים כולם יוכלו להחליף אחד עם השני מוצרים שונים. יש לך חפיסת קלפים? קבל תמורתם שלוש גולות. הבאת איתך מהבית כדורסל משומש ומסטיק? נסגור על החלפות עם מחבט טניס חדש.
נשמע לכם כמו רעיון נחמד? ובכן, כך התנהל שוק אמיתי עד לפני כמה אלפי שנים. בשיטה הכלכלית הזו, המכונה "סחר חליפין" (כי במסגרתה אנשים שונים סוחרים בהחלפה במוצרים ובסחורות), עשו שימוש ברחבי העולם כולו, וקיימות חברות פרימיטיביות שהדרך הזו להחלפת סחורות עוד מקובלת אצלם.
שמלה תמורת ירקות
חשבו לדוגמה על עיירה ובה תופרת, צייד, אופה וחקלאית. בימים כתיקונם מגיעה התופרת לשוק, מחליפה עם הצייד זוג מכנסיים עבור נתח בקר, ופוגשת במקרה את החקלאית שבדיוק קיבלה שתי כיכרות לחם בעבור עשרה תפוחים, מהאופה.
הכל טוב ויפה, אך הבעיה מתחילה אם לסוחרים האחרים בכפר חסרים מצרכים שחיוניים עבורכם. נדמיין שבתה של החקלאית מתארסת בשעה טובה עם בחיר ליבה. הכפר כולו שמח בשמחתה, ואמה החקלאית עוסקת יומם ולילה בהשבחת היבול החקלאי כדי להחליף את היבול שתגדל במצרכים חיוניים למסיבת החתונה. כמה שבועות לפני המועד המיוחל ניגשת החקלאית לתופרת ובאמתחתה חמישה עשר תפוחים, עשרה מלפפונים, שמונה עגבניות ובטטה אחת. “תפרי לי שמלת חתונה, בבקשה, מהבד הכי מוצלח שלך!” אומרת האם המאושרת. התופרת מבקשת להסתכל בשק של החקלאית, לבחון את הסחורה. “מצטערת, זה לא יעבוד"התופרת אומרת. "אין לי מה לעשות עם חמישה עשר תפוחים, העגבניות יתקלקלו לי במהרה, ואני אלרגית לבטטה. לא אוכל לקבל את אלו תמורת שמלת החתונה לבת שלך". "אבל זו כל הסחורה שיש לי, וביתי מתחתנת עוד חודש!", מנסה החקלאית את כוחה אך לשווא. התופרת אינה מעוניינת ביבול החקלאי.
בינתיים, מתדפק הנגר על דלתה של התופרת. “שמעתי שאת מעוניינת בספה חדשה”, אומר הנגר. "זה מצוין, כי אני בדיוק צריך מעיל חדש לחורף. את תתפרי לי מעיל, ואני אכין לך ספה. עשינו עסק?”. התופרת היתה שמחה לקבל ספה אך יש לה בעיה.
"אני באמת אשמח לספה חדשה, אבל הבד שברשותי הוא בד עדין שמתאים לשמלות ערב ונשפים. הוא לא יחמם אותך בחורף הקר. תרצה אולי שאתפור לך כובע אופנתי מהבד הזה, תמורת הספה?”.
"הכובע שלי טוב דיו, ואיני מעוניין באחד חדש. אחפש בכפר אם אדם אחר מעוניין בספה, כי אין לי מה לעשות איתה בבית".
הבעיה המתוארת בסיפור כאן אופיינית לשווקים של סחר חליפין. מה עושים במקרה שיש לאדם סחורה מסוימת, אבל בני הכפר אינם מעוניינים בה? אם לא עליתם על התשובה בעצמכם, הנה היא: ממציאים את הכסף.
מה הקשר בין מלח לכסף?
הכסף הוא אמצעי מסחר המקובל על קבוצה של אנשים. אמצעי תשלום מקובל מכונה בעברית "הילך חוקי". במקרה שלנו, החקלאית תוכל למכור בשוק את הפירות והירקות שגידלה תמורת סכום כספי מסוים ולשלם לתופרת בכסף כדי שתתפור לה שמלת חתונה. התופרת תוכל לקנות בד למעיל, לתפור מעיל לנגר, למכור לו אותו בכסף ולקבל בעבורו ספה חדשה.
כיום הכסף שלנו מיוצג באמצעות מטבעות ושטרות, אך בעבר השתמשו במגוון אמצעים כדי לייצג את הכסף. בטיב השתמשו בעלי-תה מיובשים בתור אמצעי תשלום. בברזיל אנשים עשו עסקים בעזרת תירס. בסיביר שברוסיה היה מקובל לשלם בפרוות של בעלי חיים. אחד מאמצעי התשלום הנפוצים ביותר בעולם העתיק היה סוג מיוחד של קונכיה, שזכה לכינוי "אסימון פי כושי" או "מטבעון". בעולם העתיק היה מקובל גם לשלם במלח, אמצעי שהיה פופולרי למדי. חשיבותו של המלח בתפקיד החיוני שהוא ממלא בהכנת מאכלים שונים, ובעיקר בהכנת הבשר לאכילה. בנוסף, המלח נשמר זמן רב ואינו מתקלקל במהירות. הקשר בין מלח לכסף נשמר בשפה האנגלית, בה המילה ל'מלח' – salt, קרובה למילה 'משכורת' – salary .
הקשר בין שקל למשקל
אומרים שההמצאות הכי גדולות מתפתחות כשאנשים נתקלים בקשיים. גם העולם הכלכלי העתיק שינה צורה בעקבות בעיה. נניח שאתם רוצים לקנות משהו ממש יקר – בואו ניקח עגלה בתור דוגמה. ונניח שאת העגלה הזו אתם רוצים לקנות ביריד שבכפר הסמוך. איך בדיוק אתם מתכוונים לסחוב את קלחי התירס או את פרוות העור שלכם לכפר הסמוך? מדובר במטרד רציני, לסחוב את הסחורות אל מרחקים גדולים.
כאן אנחנו מגיעים לשלב הבא בהתפתחות הכסף – שימוש במתכות יקרות. למתכות נודעה חשיבות רבה בעולם העתיק, וגם היום מתכות שונות מקובלות כבעלות ערך רב. מטיל זהב אחד שווה לכמות גדולה של כסף. הסוחרים היו יכולים להמיר את כספם למטילי זהב, לסיוע למקומות רחוקים ולשלם באמצעות מטיל הזהב על הסחורה אותה ביקשו לקנות. את מטילי הזהב ושאר המתכות היקרות היה מקובל לשקול, וערכם נקבע על פי משקלם. אמצעי התשלום המוכר ביותר היום הוא המטבע. שמו נגזר מהעובדה שנהוג היה "להטביע" על מטילי המתכות את משקלם, כדי לחסוך לסוחרים את הצורך לשקול וכדי למנוע זיופים.
"שקל" היא מידת משקל עברית עתיקה. העברית היא אחת השפות היחידות בעולם בה שם של מידת משקל הוא שם המטבע, עד היום.
ממטבעות ושטרות עד כסף דיגיטלי
מכאן הדרך להטבעת מטבעות שמייצגות סכומי כסף ולהדפסת שטרות – אמצעי התשלום המוכרות לנו – קצרה. המטבעות שיש לנו בכיס מייצגות סכום כסף שמוסכם על כולם, והשטרות גם הם מייצגים סכומי כסף.
הכלכלה המשיכה להתפתח, והיום רבים משתמשים באמצעי תשלום נוספים, בלבד כסף ושטרות. כרטיס אשראי, המחאה (צ'ק) והעברה בנקאית הם כמה מהאמצעים הפופולארים ביותר להעברת כסף בין אנשים. בשימוש בשיטות הללו אין העברה של מטבעות או שטרות, ומדובר בשינוי המספרים במחשבי הבנק – סכום מסוים שהיה שייך לקונה בחשבון הבנק שלו עובר לחשבון הבנק של המוכר, תמורת המוצר הנמכר.
המילה האחרונה (עד כה) בתחום התשלומים הוא תשלום בסלולרי. משתמשים רבים כבר אינם נדרשים לקחת איתם את כרטיס האשראי. ברגע שהקונה מגיע לחנות, הוא משלם כספים למוכר דרך יישומון (אפליקציה) ייחודי למטרה זו. לפני מספר שנים הומצא גם הביטקוין, אמצעי תשלום שהוא מעין מטבע וירטואלי או זהב דיגיטלי. האמצעי הזה אמכם מוכר בעולם המסחר, אך לא הפך לפופולארי במיוחד.
קשה לדמיין מה יהיה השלב הבא בהתפתחות הכלכלית, אבל אין ספק שעוד נכונו לנו הפתעות גם בתחום הזה.
רגע של עברית
מאיפה הגיעו הביטויים 'הון תועפות', 'בצע כסף', 'קרן הצבי'? הכלכלן שי אבו מגלה כי להכל, מסתבר, יש סיבה הסטורית.
בעולם נטול כסף, הייתם יכולים לקנות רק באמצעות סחר חליפין: תרנגולת תמורת 50 ביצים, גמל תמורת 20 כבשים וכדומה.
דבר זה יצר 2 בעיות מרכזיות:
האחת, בעיית אומדן. כמה שווה גמל? כמה שווה שק קמח?
השנייה, הימצאות של סחורה מרובה במקום אחד.
כיצד פתרו את הבעיות?
לקחו מתכות, התיכו אותן, ובצעו מהן חתיכות.
חתיכות אלה נקראות בצעים, וביחיד – בצע.
מכאן הביטויים: בצע כסף, רודף בצע.
על מנת לשמור את הבצעים הללו צריך היה ארנק. אך מה עושים כשאין ארנק?
שמים את הבצעים בתוך קרן של בעל חיים.
מכאן הביטויים: קרן חיסכון, קרן פנסיה, קרן להשכלה גבוהה.
מי שלא היה חכם במיוחד שם את כספו בקרן הצבי שהיא חלולה ופתוחה משני הצדדים.
מכאן הביטוי: שם את כספו על קרן הצבי
מי שהיה לו הרבה מאוד כסף היה צריך קרניים גדולות שיאחסנו את כל הכסף בתוכן. לכן השתמש בקרניים של ראם שנקראות 'תועפות'.
מכאן הביטוי – הון תועפות