שקית הפתעות

כתבה: רות קליין

איירה: הילה דאבי

"רעות, האם סיימת לסדר את החדר? סבתא תגיע עוד מעט."

סקרתי את חדרי. "כן, החדר מוכן ומזומן." לקחתי בגדים, ספר, מברשת שיער וכל מה שחשבתי שאצטרך ביומיים הקרובים, והעברתי אותם לחדר של אחיותיי הקטנות, בת אל ותהילה. זה היה יום חמישי בצהריים, ובשבת עמד אחי שמואל לחגוג בר מצווה. כשעברתי ליד חדרו שמעתי אותו מתאמן על קריאת ההפטרה.

"סב-תא הגי-עה, סב-תא הג-יעה!" נשמעו צהלותיהן של אחיותיי. סבתא שפרה נכנסה הביתה בחיוך רחב ואחריה אבא, נושא את תיקה הגדול. אמא ואני חיבקנו אותה, וגם שמואל יצא מחדרו כדי לקבל את פני האורחת הנכבדה.

סבתא התבוננה בי: "מוריה, כמה גבהת! את גבוהה ממני בראש!" הבטתי בה בתמיהה: "אני רעות, סבתא!" (מוריה היא בת דודתי שגרה בנתניה, ואנחנו לא דומות זו לזו כלל). "מובן שאת רעות. איך יכולתי להתבלבל?" אמרה סבתא במבוכה.

"בואי, שבי וניתן לך לשתות. מה תרצי, תה, קפה?" שאלה אמא והובילה את סבתא לכורסה. אנחנו עזרנו בינתיים לאבא. הכנסנו את כל שקיות המצרכים והנחנו אותן על השולחן במטבח. "קנית כמות מספיקה של ממתקים כדי להכין שקיות לילדים?" שאלה אמא. "כן, כן, אל תדאגי. קניתי הכל בשפע."

"מצוין. אני צריכה ללכת למועדון כדי לקשט אותו עם ענת ועפרה. אתם תסתדרו פה?"

"כן, נמלא את השקיות בשיטת הסרט הנע. כל אחד יכניס ממתק או חטיף וכך נסיים במהירות."

"ומה איתי?" שאלה סבתא, "גם אני רוצה לעזור."

"בוודאי, אם יש לך כוח. נשמח לכל עזרה," אמר אבא. סבתא קמה בכבדות מהכורסה, הלכה לאיטה אל המטבח והתיישבה על כיסא. "רעות חמודה, את יכולה להביא לי את קופסת התרופות מהתיק שלי? אני צריכה לבלוע כדור עוד מעט." פשפשתי בתיק הפרחוני עד שמצאתי את הקופסה המחולקת לתאים.

אבא הביא שקיות לממתקים, וחילק בינינו את הממתקים והחטיפים. הוא הכניס לשקית בייגלה, העביר אותה לתהילה, היא הכניסה ופל בעטיפה נוצצת, סבתא הוסיפה טופי וסוכריות, השקית עברה אליי ואני הכנסתי לתוכה עוגיות, ובת אל סיימה בבמבה וסגרה את השקית. העבודה התנהלה באווירה עליזה, ועד מהרה הייתה ערמה ענקית של שקיות מוכנות, אותן הכנסנו לשני ארגזים גדולים.

"כבר לקחתי את התרופה שלי?" שאלה סבתא פתאום.

"אני לא ראיתי," אמר אבא.

"אולי תבדקי בתא שעליו כתוב 'ערב' בקופסת התרופות," הצעתי. סבתא פתחה את התא. הוא היה ריק. הבטתי בכוס המים.

"הבאתי לך כוס מלאה ועכשיו היא חצי ריקה. נראה לי שבלעת את הכדור עם המים." סבתא הסתכלה בכוס: "נכון, חמודה, כמה שאת חכמה!" היא נאנחה. "וכמה שאני שכחנית. מישהו ראה את המשקפיים שלי?" בת אל ותהילה הזדרזו לחפש בסלון וגילו את המשקפיים מונחים על הפסנתר. סבתא הודתה להן והתיישבה בכורסה לקרוא עיתון.

יצאתי למועדון לעזור בהכנות. ענת הכישרונית הכינה כרזה וכתבה עליה "בן שלוש עשרה למצוות". על הקיר כבר נתלה לוח גדול ועליו תמונות של שמואל מיום לידתו ועד היום. התחלתי לערוך את השולחנות בכלים חד פעמיים יפים, ולפתע צלצל הטלפון הסלולרי של אמא. "רעות, את יכולה לענות?" שאלה אמא, שעמדה על סולם והחזיקה בצד אחד של הכרזה.

"שלום," עניתי לטלפון. "ציפי?" זה היה אבא. "לא, זאת רעות, אמא לא יכולה לגשת כרגע." אבא נשמע לחוץ. "סבתא לא מרגישה טוב. אני לוקח אותה לחדר מיון." "אמא!" קראתי והושטתי לה את הטלפון. היא ירדה מהסולם. "מי זה?" שאלה, ומשלא עניתי לקחה את הטלפון. "שלום," אמרה, ואחר כך: "מה קרה?" והקשיבה. "אוי ואבוי!" ואז: "לא, אני חוזרת מיד הביתה. תעדכן אותי כשתוכל."

"אני חייבת לחזור הביתה. חמותי לא מרגישה טוב."

"לכי הביתה, אנחנו כבר נסיים כאן," אמרה ענת. "אני אנעל את המועדון ואביא לך את המפתח," הוסיפה עפרה, "אל תדאגי, העיקר שחמותך תרגיש טוב."

אבא וסבתא כבר לא היו בבית כשחזרנו. "פתאום סבתא לא הרגישה טוב," סיפר שמואל. "היא הזיעה ואמרה שהיא רואה מטושטש. אבא בדק לה את הדופק. הוא היה מהיר. כשניסתה לקום הייתה לה סחרחורת, אז אבא צלצל לבית החולים והם אמרו לו להביא אותה לחדר מיון."

תהילה יצאה מחדרה לבושה בפיג'מה ואחריה בת אל. "סבתא תחזור עוד מעט, נכון?" שאלה הקטנה.

"אני לא יודעת. אני מקווה מאוד שכן, בעזרת ה'," השיבה אמא, ואני הבחנתי ברטט בקולה.

"סבתא מוכרחה לחזור!" הצהירה תהילה. "היא צריכה לשמוע את שמואל קורא בתורה ואחר כך לחלק את השקיות עם הממתקים לכל הילדים!"

"סיימתם להכין את השקיות? איזה יופי! תראו לי."

תהילה רצה לסלון וחזרה מיד כשהיא גוררת אחריה בקושי ארגז מלא בשקיות. אמא הוציאה שקית אחת: "איזה יופי! כל הכבוד לכם!" היא בחנה את הממתקים שבשקית. "אוי, לא!" קראה לפתע.

"מה קרה?" נבהלתי.

"יש בשקית סוכריות עגולות וקשות!"

"אז מה?" לא הבנתי.

"סוכריות כאלה יכולות לגרום לילדים קטנים לחנק חס ושלום! מוכרחים להוציא את כולן מהשקיות!"

"מה?" התקוממה בת אל. "אחרי שעבדנו כל כך קשה נפרק את כל השקיות?!"

"את לא חייבת," אמרה אמא בעייפות, "אבל אני לא אתן לחלק לילדים ממתק שעלול לסכן אותם."

"בואו," ניסיתי לשכנע אותה, "נגמור בצ'יק-צ'ק." אמא ואני וגם תהילה התיישבנו להוציא את הסוכריות העגולות מתוך השקיות. גם שמואל הצטרף אלינו. בת אל עמדה עוד רגע ואז הצטרפה גם היא.

"שימו לב שלא תישאר שום סוכריה בשקית," הזהירה אמא. התרכזנו בעבודה. קערת הסוכריות שעל השולחן התמלאה, וערמת השקיות המוכנות הלכה ותפחה.

לפתע קראה תהילה: "תראו איזו סוכריה מיוחדת! היא בכלל לא עגולה! אני רוצה לשמור אותה בשבילי."

"תראי לי," אמרה בת אל. תהילה הושיטה את ידה הקטנה שעליה נחה סוכריה מוזרה ורודה, בצורת ביצה שטוחה, שבאמצעה חריץ.

"זו התרופה של סבתא!" קראתי.

אמא בחנה אותה בעיון. "את צודקת, זו באמת התרופה. איזה מזל שמצאנו אותה! מה היה קורה אילו איזה ילד קטן היה בטעות אוכל אותה?" היא הצטמררה. "ה' ישמור!"

"אבל זה אומר שסבתא שפרה לא בלעה את התרופה שלה," אמרתי.

"נכון, וזו כנראה הסיבה שהיא לא הרגישה טוב! אני מצלצלת לאבא מיד!"

אחר כך התגלגלו הדברים במהירות. כששמענו את המכונית עוצרת ליד הבית אמרה אמא: "זכרו! אל תאמרו לסבתא דבר בקשר לתרופה והיכן מצאנו אותה!"

בשבת, אחרי ששמואל קרא את הפרשה ואת ההפטרה, ישבה סבתא במבואה של בית הכנסת, לידה שני ארגזים מלאים בשקיות והיא קוראת: "ילדים, בואו לקבל שקית הפתעות!" לפניה השתרך תור ארוך של ילדים שביקשו לקבל שקית ממתקים. רק אמא ואני חייכנו זו לזו כשנזכרנו בהפתעה שבשקית…

 תמונה: freedigitalphotos.net