"כבוד השופטת", הנאשם הרים את קולו, "לא היתה לי שום ברירה".
"אדוני הכוורן, אני רוצה להבין", חתכה השופטת את דבריו בחדות. "מישהו איים עליך בנשק חם שתצוד גיריות דבש?"
"לא, אבל…"
"ונתפסת על ידי פקחי רשות שמורות הטבע, כשבידיך גירית דבש?"
"כן, בגלל"…
"ואת הגירית לכדת במלכודת שאותה בנית במו ידיך?"
"נכון", פכר הנאשם את ידיו בתסכול, "אבל לא היתה לי ברירה!" הוא חזר שנית.
השופטת נעצה בו מבט נוקב, ממתינה לטיעונים בהם ינסה להגן על עצמו ממלכודת החוק.
"גיריות הדבש הן האויבות הגדולות ביותר של הכוורות שלי", אמר הנאשם. "הן מצליחות למצוא אותן אחת-אחת, לפתוח אותן ולזלול בשקיקה את הדבש. ניסיתי אפילו לקשור את הכוורות ברצועות עור, אבל הפורצות המיומנות הצליחו לפתוח את הקשרים".
"אז זו סיבה להרוג חיית בר מוגנת?" שאלה השופטת בקול קשה.
"לא הרגתי אף גירית", נבהל הנאשם. "רק לכדתי אותן והעברתי אותן בבִטחה למקום אחר".
"אני רואה שלפני 28 שנה כבר נשפטת על ציד גיריות", עלעלה השופטת בניירות על השולחן, "וזוכית".
"השופט סבר אז כי הגירית היא חיית בר מזיקה", הנאשם הכיר את התיק, "ושהחוק להגנת חיות הבר אינו חל עליה".
"מעניין מאוד", כִּחכחה השופטת בגרונה, "אולי נעלה את הגירית עצמה אל דוכן הנאשמים?"
הגירית היא טורף קטן ממשפחת הסמוריים. היא ניזונה מחרקים, זוחלים קטנים, ציפורים, נחשים ואפילו נבילות.
היא גם "אוכלת כל", הטורפת הקטנה, ולא תסרב להזמנה לסעודת פירות, זרעים, שורשים, צמחים ובֵיצים. אבל אם אתם רוצים לכבוש את ליבה באמת ובתמים – פנקו אותה פשוט ב…דבש.
במִזרח אפריקה בונים את הכוורות מבולי עץ ותולים אותן על עצים, כדי להרחיקן מהישג ידה של הגירית הרעֵבה.
גופה חזק וחסון – כמעט מטר אורכו, גבה רחב ושרירי, ולרגליה טופרים ארוכים. אין פלא כי הגירית מצליחה לפתוח כמעט כל כוורת, וליהנות מהדבש הנחשק. בעזרת הטופרים המרשימים הללו ממש, הגירית גם חופרת מחילות מתחת לאדמה, וחיה בנעימים בנוף המִדבר או המישורים השטוחים.
הגירית לא חיה בגפה. האב הוא טיפוס מִשפחתי מאוד השותף לגידול הגורים, אשר נולדים ערומים ועיוורים, ויונקים במרץ. מִידֵי כמה ימים האם המפוחדת נושאת את הקטנים בפיה, ומעבירה אותם למחילה אחרת, כדי שלא יגלה אותם איזה נמר מזֵה-רעב.
בהיותם בני חודשיים, פוקחים הגורים את עיניהם, ומגלים עולם. אך רק בגיל שנה יעזו להיפרד מאמם. לפני כן יהיה עליהם ללמוד לצוד, וזה לא יהיה קל.
בלילות החשוכים חופרת הגירית בקרקע, בתקווה לצוד לטאה עסיסית או פסמון שמנמן, אבל לא פעם הטרף פשוט נושא רגליים ובורח. אבל השטח לא פנוי, מסתבר. נץ גדול נצמד אליה, לא פעם, כדי לזכות ביצורים המבוהלים הנסים על נפשם מפניה.
הגירית תאלץ לשייף שוב את טופריה, ולהמשיך לחפש מזון.
המתחרה של פוּ הדוב
לגירית אין צבעי הסוואה המשדרים "אני לא כאן, חפשו אותי במקום אחר", וההפך הוא הנכון: פרוותה בולטת בצבעים מנוגדים – הגב לבן והגחון שחור, ובשתי מילים: "צִבעי אזהרה".
"אני כאן, אני מסוכנת ולא כדי לכם להתעסק איתי", משדרת הטורפת, והאמת שהיא יודעת על מה היא מדברת. הגירית היא אלופה בהגנה עצמית, ולא רבים יעזו לעמוד מולה. במצבי סכנה היא נושכת, מכה בטופריה החדים ואפילו משפריצה (בסגנון הבואש) חומר מצחין ביותר מבלוטה המצויה בפי הטבעת שלה. זוהי אזהרה להתרחק – ומִיַד.
אבל יכולתה שלה לשרוד הכשות של נחשיים ארסיים וקטלניים, הממיתים בן אדם בתוך דקות ספורות – עדיין מכה את החוקרים בתדהמה. פרוותה של הגירית עבה במיוחד, ומופרדת מהגוף בשִכבה עבה של שומן. כך היא מגנה עליה מפני הכשות נחש, עקיצות דבורים ו…נשיכות קטלניות.
מלבד הפרוַוה, הגירית גם מחוסנת בדמה מפני ארס נחשים מסוכנים במיוחד, כמו נחש הפתן המלכותי. אולי הגירית מתחסנת במשך השנים כשהיא סועדת ליבה בנחשים קטנים ולא ארסיים מִדַי. מה שבטוח הוא, שהאימהות מונעות מהגורים לצוד בקטנותם נחשים ארסיים. כשיגדלו, יוכל גופם לעמוד בפני הרעל רב העוצמה, אך הגורים עדיין חלשים, פגיעים ובלתי מחוסנים.
העִסקה המתוקה
גירית הדבש נחשבת לאחת החיות הנבונות בטבע, אך למרות זאת, משך שנים רבות לא הבינו החוקרים כיצד היא מצליחה למצוא את כוורות הדבורים.
סיפורים קדומים הסתובבו בין השבטים באפריקה על ציפור המדברת עם הגירית, מגלה לה על כוורות מוסתרות, וחולקת עימה את השלל המתוק.
"שטויות", גיחכו החוקרים המלומדים. "עוד אגדה". אך אז טפחה האמת על פניהם. האגדה הוכחה כמציאות.
במדבר סהרה חיה ציפור צבעונית בשם "סמן הדבש", המשוגעת על צרעות, דבורים ודונג (החומר ממנו עשויה הכוורת). סמן הדבש מאתר בקלות את הכוורת, אבל אין לו שום סיכוי לפתוח אותה. בשביל זה נחוצים טופרים, לא מקור ונוצות. לפיכך כרת סמן הדבש עִסקה עם הפורץ המתאים ביותר: גירית הדבש.הציפור הסמנית מתרוצצת מעץ לעץ.היא מתעופפת בצרחות מחרישות אוזניים: "מצאתי כוורת! אני מוכן לגלות היכן היא לפורץ שיתחלק עימי בשלל".
גירית הדבש קרבה לציפור הנרגשת, ומבינה במה מדובר. העסקה נחתמת. יש דבש בסביבה, והיא לא תוותר עליו עבור שום הון שבעולם.
זמן קצר לאחר מכן, מוביל סמן הדבש את הגירית לכוורת נהדרת בעץ חלול, והגירית מפרקת אותה בקלות ברגליה חמושות הטופרים. סעודת שחיתות מפוארת היא עורכת מהדבש המתוק הניגר סביבה.
וסמן הדבש? הוא מחכה בשקט. כשהגירית עוזבת את המקום בבטן מלאה, הוא יסתער פנימה, אל הכוורת הנטושה. הדונג והדבורים מחכים לו והם רק שלו.
זהו שיתוף פעולה מדהים בין שני בעלי חיים שונים, המתקשרים ומנהלים עסק בו כולם נהנים (חוץ מהדבורים והדבוראים). ובמילה אחת מלומדת: סימביוזה.
הידעת?
בשנות השִבעים חיו בישראל ארבע תתי אוכלוסיות של גיריות דבש, מהגליל ועד הנגב. אך כיום מצויה הגירית בישראל בסכנת הכחדה חמורה. בתי גידול נהרסים, ואינספור חיות דרוסות מוטלות על גבי כבישים חדשים שנסללו באמצע הטבע. גם הכוורנים (דבוראים) מרעילים את הגיריות, המאיימות להם על כוורות הדבש.
אז מה הפלא שהן פונות לחפש דבש במקום אחר? אולי באירן, פקיסטן ואפילו באפריקה.
פינת הדִילֶמוּוּוּ
בואו נחזור לסיפור בתחילת הכתבה (המבוסס על מקרה אמיתי).
האם גירית דבש הידועה כמזיקה מאוד לכוורנים היא חיית בר מזיקה, שהחוק להגנה על חיות הבר לא צריך לחול עליה?
ואולי כל בעל חיים זכאי להגנה, ללא קשר לנזק שהוא גורם לרכוש האדם, ואין זכות לצוד אותו בשום פנים ואופן?
מה דעתכם? אתם מוזמנים לכתוב לנו את דעתכם, והמִכתבים הנבחרים יפורסמו במדור "הדואר בא היום".
