קרדיט: תמר הירדני

ישראל היא ארץ קטנה, אבל בניגוד לרוב הארצות הקטנות בעולם, שהנוף שבהן אחיד מקצה לקצה, ארץ ישראל התברכה בנופים מגוונים מאד, הכוללים מדבר, נחלים, שפלה והרים. כל השפע הזה הוא תוצאה ישירה של מיקום ארצנו הקטנטונת על פני כדור הארץ, ממש על הקו העולמי שבין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי.

אבל יש עוד תופעה יוצאת דופן בנוף שלנו, והיא מנעד הגבהים בישראל, הנע בין 400 מטרים מתחת לפני הים ועד לגובה של 2,224 מטרים מעליו, לאורך שטח קטן ביותר. הסיבה להשתוללות הגבהים הזאת היא הגיאולוגיה, כלומר המבנה הפנימי של כדור הארץ. 'באשמתה' הנגב שלנו שטוח למדי, וכך גם שפלת החוף, אבל ככל שנוסעים צפונה הנוף הולך ומתגבה, הרים וגבעות מתחילים לרקד סביב, שרשראות הרים עצומות מרימות את הגליל העליון, והשיא הוא כמובן החרמון, שהוא ההר הגבוה ביותר בארץ ישראל.

 כדור הארץ, גרסת הביצה

כדי להבין למה דווקא צפון הארץ שלנו כל כך הררי, כדאי לדעת כמה דברים חשובים ומרתקים על גוף כדור הארץ. ראשית יש לדעת שהכדור שלנו לא עשוי גוש סלע אחד גדול, אלא הוא מחולק בתוכו למרחבים המקיפים את הגרעין, באופן שקצת מזכיר ביצה עגולה: החלמון הפנימי הוא גרעין כדור הארץ, העשוי גוש קשה ולוהט ביותר; החלבון שמקיף את הגרעין הוא חומר נוזלי-צמיגי רותח בעל מרקם של ג'ל, המוכר לרבים בשם "מָאגְמָה" או "לָבָּה"; והקליפה של הביצה היא קרום כדור הארץ, העשוי כולו שכבות של סלעים, בעובי שנע בין כמה מאות מטרים לעשרות קילומטרים.

הלו, לבה, למה את דוחפת?

במצב רגיל, שבו כל אחד מהמרחבים המקיפים את גרעין כדור הארץ היה מתנהל בנחת, היינו חיים היום על פני כדור בעל קרום שטוח למדי. הבעיה היא שהלבָּה שמתחת לרגלינו רוחשת וגועשת מרוב לחץ המגיע אליה מגרעין כדור הארץ הלוהט. היא דוחפת את הקרום המסכן החוצה והוא מתמתח ועולה, וכך נוצרים הרים. בדרך כלל בשלב הזה הלבה נרגעת, אחרי שהתרחקה מספיק מגרעין כדור הארץ הלוהט, אבל לפעמים זה לא מספיק לה והיא ממש שוברת את ראש ההר ופורצת החוצה. לזה קוראים "הר געש". הלבה הרותחת מתקררת במהירות והופכת לסלע הנקרא בזלת.

לפעמים הלבה העצבנית לא מצליחה לדחוף מעלה עשרות קילומטרים של סלעי יסוד ומשקע כבדים, אז היא עושה משהו אחר: היא סודקת ושוברת את הקרום העבה, ואז נדחפת אל הסדק כדי להתרחק קצת מהלהט, להירגע, להתקרר ולהפוך לגרניט, שהוא לבה שהתקררה בתוך כדור הארץ.

יש מקומות בכדור הארץ שבהם אפשר לראות בבירור סדקים ושברים כאלה, כמו למשל שבר סן אנדריאס שבאמריקה הצפונית, הנמשך לאורך 1,300 קילומטרים. שבר ארוך יותר, שאותו אנחנו אפילו מכירים מקרוב, הוא השבר הסורי-אפריקני. שמו של השבר מעיד על קצותיו – הוא מתחיל בטנזניה שבאפריקה, נמשך לאורך ים סוף, גולש אל הגבול שבין ישראל למדינת ירדן, ומסתיים אי שם בצפון, בשטחה של סוריה.

לפני שנוצר השבר הסורי-אפריקני, היו ההרים שלנו מחוברים להרים מקבילים בירדן, ויחד הם היו משטח אחד מחובר. השבר ממש חתך את ההרים באמצע וכך נוצר בקע עמוק מאד, שבו שוכן עד היום האגם הנמוך ביותר בעולם – ים המלח. הלוחות משני צדי השבר זכו כל אחד לשם משל עצמו: אנחנו נמצאים על הלוח האפריקני, ואילו ירדן נמצאת על הלוח הערבי. השבר יצר אצלנו קו מצוק לאורך הבקעה, הנקרא "מצוק ההעתקים", וגם בירדן יש קו דומה. בין קווי המצוק האלה, שלנו ושלהם, מפרידים היום כשבעה קילומטרים. איך הם כל כך התרחקו זה מזה?

למה יש רעידות אדמה?

ברגע שלבה יוצרת שבר בקרום כדור הארץ, היא ממשיכה לנצל אותו ולהידחף אליו בכל פעם שחם לה מדי. בכל פעם שזה קורה, הלבה דוחפת את קרום כדור הארץ לצדדים, כדי לפנות מקום. תזוזות כאלה יכולות להסיע את הקרום, כלומר את שכבות הסלע העבות, למרחקים הנעים בין כמה מילימטרים עד כמה סנטימטרים בשנה! אם התזוזות חזקות ומהירות, הקרום נדחף ומשתקשק, ולזה קוראים "רעידת אדמה". עוצמת הרעידות חזקה יותר ככל שנמצאים קרוב יותר לסדק, ובאמת, רעידות האדמה שידעה ארצנו מאז ומתמיד היו חזקות יותר באזור המזרחי, הקרוב יותר לשבר.

השבר הסורי-אפריקני הוא שבר פעיל, כלומר הלוח האפריקני והלוח הערבי שמשני צדדיו ממשיכים להידחף ולהתרחק זה מזה מדי שנה – אחד למזרח ואחד למערב. התנועה הזאת היא די חלשה, רק מילימטר או שניים בשנה. לעומת זאת, יש תנועה חזקה יותר של שני הלוחות גם יחד צפונה, וזה בגלל לבה עצבנית במיוחד הפעילה באזור אפריקה ודוחפת את כולנו צפונה. בדיקה גיאולוגית שנעשתה לא מזמן מלמדת שאנחנו נדחפים צפונה 4 מילימטרים בכל שנה, ואם זה הרשים אתכם, אז כדאי שתדעו שהלוח הערבי נדחף בכל שנה כמעט שני סנטימטרים שלמים! בדיקות גיאולוגיות מלמדות שמול בקעת תמנע שלנו, הנמצאת קרוב לאילת, עמד פעם נחל פונון שבירדן, הנמצא היום כמעט 100 קילומטרים צפונה!

מתקפלים כמו שטיח דחוס

עכשיו אפשר להסביר סוף סוף למה צפון הארץ שלנו כל כך הררי: הלוחות הנדחפים צפונה יכלו להמשיך במסע הזה עד קץ הימים, אלא שבצפון, באזור סוריה וטורקיה, עומד איתן וגאה הלוח האירו-אסיאתי העבה ולא נותן להם להתקדם. הלבה דוחפת אותנו חזק מדרום ואילו הלוח העקשן ההוא חוסם אותנו מצפון. מה עושה הלוח המסכן שלנו? הוא מתאמץ ומתקמט ומתקפל ומתרומם, כמו שטיח שמנסים לדחוף בכוח מתחת למיטה נמוכה מדי. באופן זה נוצרו במשך אלפי שנים כל רכסי ההרים הצפוניים לנו, כמו רכס הרי הלבנון ורכס מול הלבנון הענקיים, ויחד אתם גם הרי הגליל והחרמון שלנו.

אז בפעם הבאה, כשאתם מטפסים ברכב או ברגל על הרי הגליל העליון האדירים, או מעפילים אל פסגת הר חרמון, זכרו שאתם צועדים על שטיח מקומט ודחוס, שהוא קרום כדור הארץ, הנדחף ומחפש לו מקום. נאחל לו שימצא מנוחה בקרוב, שהארץ תשקוט ושנחיה לבטח בארצנו.